גישור וקישור ורצף ושיתופיות

הי אודי, תודה, אודי, שהקשבת לי. תודה לי, שאני מאמינה, אף אם לרגע, שהקשבת לדבריי למעט קט. הופתעתי לראות ש, וואלה, גם ביום ראשון תהיה פעילות מסוימת כאן. נחה דעתי מחד, ומאידך, שוב נחרדתי. גם אני קוראת את מילותיך. ככל שאני מצליחה, מנסה להקשיב. מנסה להיות תלויה פחות בקולות הרסניים, שיודעים, פנימה, להטות את הכף לכיוונם. בסוף שבוע שעבר כתבת, אודי, כמה דברים שאני מתחברת אליהם (חיבור, זה יפה) - כמו-כן, הוקל לי לראות שלתגובותיך היה נפח יותר מהרגיל. ראשית, מה שרשמת כתגובה לינשוף – ‘הרי גם החרדה היא סוג של זיכרון’. אהבתי הן את השיום - ‘חרדה’ , והן, את מתן תוקף לזיכרון ולסיכוי האמיתות שבו. לפחות כך הבנתי. שנית, דיבר אליי המשפט - ואם נצליח לא רק להיות מוצפים בזה (=להיות בשחזורים) אלא גם להתבונן בזה, דיינו. זאת שאיפה גדולה שלי. וכולי תקווה. תקווה לרוך ברוב המכריע של הזמן. פחות רגשות קיצוניים לכאן או לכאן, קרי היות מעריץ ומאוהב עד לבלי גבול, או מתעב טוטאלי. אלא ככה. רך. ואז, אז אולי נוכל להיפרד בשלום. (מתקשר אולי גם להגיגייך, מיכל. כתבתי לך הודעת המשך על העץ הסבוך משבוע שעבר). על כל פנים, בכוונה בחרתי להשתמש באות ב’ כשמו של ספרן של רוני סולן ושולה מודן. להיפרד בשלום. וכמו שרשמתי בעבר – אולי גם להיפרד מהפנטזיה הלא ריאלית שאמא תירפא והכל יתחיל מחדש באופן בריא יותר. ו/או גם מהפנטזיה שלו הייתי בן, אולי כל זה לא היה קורה. היו לי מספר פרידות כואבות מאד השנה, וצפויות עוד כמה. ובכן ספרים – עצמי אמיתי עצמי כוזב - ויניקוט; משחק ומציאות – ויניקוט; (במבי, ויניקוט, הנה אני חושבת עלייך). חידת הילדות - רוני סולן; להיפרד בשלום - רוני סולן ושולה מודן; העין הפנימית – ד"ר אודי בונשטיין :-) ועוד, באמתחתי, כמובן. הספרים כמשענות או גשרים. ייתכן שאחלה רעיון, גם אם חלקי, עבור מי מאיתנו להפוגה מכאן. אעיר גם, שסיבה נוספת לבקשתי לרשום (אם בכלל) רק כאן, ובהקשר של ההתנהלות הקבוצתית המסוימת, היא, שלעתים (בעיקר במצבים אינטנסיביים, להרגשתי) התפצלות למקומות מקבילים, הגם שעשויה להיראות חמימה ומזמינה, או בלתי תלויה לכאורה, לפחות אצלי אישית, נראה, בדיעבד, שמחבלת ומפרקת את הסנכרון, ודווקא ייתכן שבאופן פרדוקסלי תשבש עוד יותר את הרצף. אצטרך לחשוב שוב ושוב אם לפרקים, השימוש באינטרנט עשוי לפעול עבורי בדרך דומה מול הטיפול והחיים. ויתרה מכך, האם שימוש מסוים בטיפול מעכב שימוש שלי באנשים (הישענות) במציאות. שלישית, חשבתי על המשפט שרשמת כתגובה לשירה “בזמנים כאלה אני שואל את עצמי האם אפשר להעלות ולו דבר אחד ששמחים אתו, שמרגישים שעשינו טוב ונכון. קטן ככל שיהיה, שישמש כעוגן” – ואני חושבת לי על העוגן הזה, באם יימצא, האם יחזיק יותר משביב שנייה. אולי לכן אנחנו מחפשים כל הזמן כל הזמן. במחשבה נוספת, הייתי משתמשת במילה ‘גשר’ במקביל לעוגן. הגשר, כמקשר, אולי כמעין שובל מעברי שכזה להמשך, שיש בו בכדי לשמור הן על הטוב, והן על השלם, והן על הרוך, והן על הרצף. שירה – מילותיי הן ממש גם בשבילך. והו, כן, גם המילה ‘בלעדיות’ בתגובתך, אודי ל’קפה’. המטפל שלי חבר שלי, על אף שנאמרות בו , בטיפול, לעתים מילים שכמעט בלתי ניתן לשאת מבחינתי. אבל הוא חבר שלי. אולי לכן הוא חבר שלי. בגלל הגבול הבריא שהוא מלמד אותי. ובעיקר אנחנו שותפים לאהבת האמת. ניסיתי קצת לחזור לעצמי בחתיכה אחת, כמתנת פרידה עבורך, אודי. אחרי השקעה של שנים, מגיעה לך קצת נחת. “הסוריקטה ידועה גם בשם מלאך השמש ומגינה על כפרים משד הירח ומזאבי-אדם, אשר, על פי האמונה, מתקיפים צאן וכפריים בזמן שהם בודדים.” ר’ ערך סוריקטה בויקיפדיה נו שוין, תפיסה אלילית קצת מפוצלת להתראות, אאוץ’, אאוץ’ רציני. סוריקטה

סוריקטה יקרה, כמה דייקת! הגדר הזה, הוא שכל כך חסר לי. אני שלא מצליחה להחזיק רגעים או אלה שנשארים שביב של שנייה ונעלמים כלא היו. ככה גם דמותו של המטפל שאמורה הייתי להפנים, חוזרת ונעלמת ברגע שהסתיימה הפגישה. ככה אני מנסה לאסוף רגעים וליצור רצף אבל הכל מלא חורים. שירה

סוריקיטה יקרה לא מצליחה לזכור מה שכתבת אבל רציתי להגיד לך שאני מרגישה שאנחנו בונים מחדש "גשרים" ו"קשרים" ביניינו כאן ... מרגישה את החיבור במילים שלך... ואני שמחה, ינשופים