שבוע, בוקר

שבוע, בוקר, ואוטומטית ארשום גם טוב, ככה בתור תקווה, אולי. מתפקדת. אני כאן. באסה אולי. כותבת את ההודעה בחשש מסוים, היות שאיני יודעת מה התרחש בסופ"ש ועולים בי חששות. למרות זאת, ובאופן בלתי תלוי, תוך הקשבה למשפט שרשמת, אודי, למיכל, בודקת את נטייתי לוותר על צרכיי מול צרכי האחר. ימים רבים רבים, וישנם רגעים ממש אינטנסיביים בהם איני מזהה את עצמי. מה שפה, למשל, או שאני נכנסת פנימה בעוצמה, או שאני בחוץ ולא מבינה מה הקשר שלי לזה. סוג של ‘או’ באמת, כשנראה, שהגשר הרגשי חסר. בהגיון אני יודעת. רגעים בהם לא מזהה אותי. אולי כמו מחלה אוטואימונית של הנפש. לעתים כל כך לא מזהה, עד אשר אפילו חפצים, שאני עצמי משתמשת בהם, המקום בו אני מסתובבת מריחים לי כמו מישהו אחר, זר, ונדחים. מאיימים. ההנחה היא שנוצרתי ככה. נולדתי עם זה. נדונתי. וכנראה שפחות פשוט לי לקחת על כך אחריות. אולי. הייתי רוצה לומר שגם אם איני מביעה זעקה גולמית – היא עדיין קיימת. תמהני איך ניתן להעביר את המסר הזה. היה לנו איזה רעיון בהקשר בשיחות. סוריקטה

הי סוריקטה , אז שבוע טוב מתוך התכוונות שהשבוע יהיה טוב ומטיב לנו לעצמיינו ולזולתיינו.. בקצב שלך . בדרך שלך זה הכי נכון .... והנה העברת את המסר על הקושי במרחב הלפעמים לא מוכר מנותק מפחיד .... שומעת את הזעקה השקטה על הנוצרתי ככה .... כואב אתך אביב (שמשתדלת לחתום אבל לא מבטיחה מפחד לטעות ולכתוב את שמי)

סוריקטה קראתי אותך שם למטה ....הייתי שמחה עם היית כותבת לאודי למעלה כדי שתזכי גם לתגובה ראוייה ... את יודעת אין ילדה שנולדה כועסת וקשה ...יש ילדה שהיה לה רע והפכה כועסת כדי שהעולם ישים לב אלייה ... מותר וליגיטימי לילדה לכעוס הכאיבו לה פגעו בה התנהגו אלייה בצורה מבזה ....אל תיכעסי עלייה חבקי אותה עטפי אותה במילים רכות כי מגיע לה ... שולחת חיבוק רך ועוטף לילדה וגם לגדולה ... עצוב וכואב אתך אביב

ומה שיש לי לומר עליהן (ממש קשה לי לכתוב את זה אבל) איכס סוריקטה

... חיפשתי במרחבי הרשת וגם ברשימות כלליות מודפסות, או כתובות בכתב יד מהעבר הממש ממש רחוק. בימים בהם לא היה לי כינוי בשומקום. יודעת לזהות כל הודעה אם היא שלי או לא. כולן. וכולן לא ברורות באותו אופן. מפותלות. עם אותם קודים. מזהה ולא מזהה. אולי הכי מזוהה איתו זה חוסר הזיהוי. כמה שהייצור הזה מוזר. כמה שהוא מוזר. חבל על הזמן. לוותר עליו. סוריקטה

סוריקה יקרה, כל מילה, כל המילים, כאילו נכתבו מפי. על תחושת חוסר הערך התמידית, כמה קשה להתנהל כך בעולם, על הניכור העצמי, ההתבוננות מהצד, הזרות והתעוב העצמי. כל כך הרבה פעמים אמרתי בטיפול שאני מרגישה כמו במחלה אוטואימונית, הגוף תוקף את עצמו. ואת יודעת, כש"ירדתי" מהחיים והתאשפזתי זה היה גם סיפור הכיסוי, מחלת הנשיקה. הזעקה הגולמית, הצעקה הפנימית, כמו אנרגיה אצורה. מרגיש שתתפרץ כל רגע ותכלה את הכל. וסןריקטה, טוב שבאת וטוב שנתת מילים לכל אלה. אני כל כך מבינה ומרגישה אותך. אני חושבת שזה שאת באה וכותבת את כל זה יש מן המאבק במה שמרגיש כמו הגזירה או הגורל. המרווח בין חוסר השלמה עם התחושה שככה נולדת לתחושת הגורל וההשלמה הוא המקום שיוצר תנועה, חוסר קבלת המצב, ותנועה משמעה חיים וסיכוי לשינוי. אולי תצליחי ליצור את הזעקה? לקחת גליון נייר גדול, צבעי גואש או אקריל, מכחולים או ידיים, לשים מוסיקה שאת אוהבת ולצייר את הזעקה, במריחות צבע על הנייר, לתת לחלקים ממנה לצאת. זה יכול להיות מאוד עוצמתי. ואני כל כך רואה אותך יוצרת. היו תקופות שציירתי והיה שם זמן לפני תעוב היצירה של נחת, והנה אני זוכרת. היו תקופות שסרגתי צעיפים, שורות ארוכות ארוכות, סרגתי את כל המילים הצועקות. איתך שירה

סוריקטה יקרה. ניסיתי דרך המחשב לא הולך כלום..70 תווים בכל כינוי אפשרי שקרוב למיכ..מבאס. אז לא מתייאשת כי את חשובה!! כן, את אהובה ראויה לאהבה!! לחיבוק! תרגיל קטן, אילו היית פוגשת בילדה הזו היום גם היית חושבת כך? או תרגיל יותר מרוחק..אם היית פוגשת ילדה שלא קבלה חיבוק מעולם, אמא מתעללת וחולה, שהתעללו בה. האם היית גם חושבת עליה כך? האם היית מסוגלת לחבק אותה?? וכמו שכתבת שאפילו היית מאמצת ילדה כזו, נכון? אז קודם כל אמצי את עצמך!! את הילדה שבך הקטנה הזו. חבקי אותה, אותך!! כי את אהובה וראויה ותני לאהבה להכנס אל ליבך מתחת לכל הנוקשות הזו. אני אוהבה אותך. ובטוחה שכלם פה יסכימו שאת אהובה. חיבוק לילדה ולבוגרת. לכולך!! ❤

הי אביב יקרה, עדיין, כך ניסו להסביר לי, שיש תכונות לא פשוטות אולי (תלוי גם מי המתבונן, אני מניחה) שנולדתי איתן. ובאמת שהיצור הזה בעייתי. הוא לא יודע להירדם בכוחות עצמו, למשל. ועוד כל מיני פעולות גוף לכאורה אלמנטריות, שנלמדו רק ממש בשנים האחרונות. הרבה סבל. התחבקתי היום עם כמה אנשים ככה קצת לפני הפרידה הצפויה בקרוב. חיבוקים לבביים מאד, אמיתיים, ועדיין מעט מידי מכדי למלא ולהחזיק לאורך זמן. סוריקטה

הי שירה, כנראה שיש לי מה לרשום לכולם, בינתיים ראשונה לתגובה בחרתי בך. הרעיון של המטפל שלי הוא לכתוב. בכתב יד. וסיפור שלם, שאולי אחר כך גם ייצא לאור. לא רק צעקה כצעקה. רעיון אמיץ מאד. והכיוון הוא, כפי שהצעת, כנראה יצירתי יותר. גם בתחום המוזיקה, למשל. יש שם עצירות ביצירה. וכבר ניתנו לכך המוני הסברים. בינתיים, השמש טרם עלתה ועוד מעט אצטרך לצאת לדרך. סוריקטה

הי מיכל, מעניין ששמתי לב לאחרונה שסוף סוף האדונים דוקטורס תיקנו איזה באג טכני שנמשך מול המכשירים שלי הרבה מאד חודשים. בהקבלה לנפש, אם תרצו. טכנית - ניסית גם מגוון של דפדפנים? נו שוין. לו הייתי פוגשת ילדה כזו? ראי - אני פוגשת בעלי חיים כאלה. פראיים אולי גם קצת מבויתים.קצת כמוני, אולי. ומכירה את עצמי - עובדת איתם על אמון. חיבוק או מגע לעתים גדול הרבה הרבה יותר מידי. לא תמיד נותנים להתקרב. לעתים נסים על נפשם. אני גאה באלה שאחרי שנים כן מתקרבים וכן ניגשים אפילו רק בכדי להריח. אולי קצת כמו שהמטפל שלי נהג מולי. הכמיהה גדולה, אבל בפועל לא ניתן ואולי גם אסור משהו שהוא הרבה יותר מידי. כמה טוב שיהיה. סוריקטה (זה גם שם של בעל חיים)