סוריקטה יקרה ואהובה

ראיתי רק עכשיו את ההמשך שם למטה .... יש לי המון מילים אבל כשאני כותבת הם יוצאות כמו סלט מילים .... מאוד מבינה אותך ...עדין הרבה פעמים אני שם במקום שבטוח שהאחר יוותר עלי ....אבל יש את הרצון שלא יוותרו . ואני דיברתי על הרצון... בטיפול הראשון הייתה גם הפנטזיה שיראו מבלי שאדבר ..שיקחו את הכאב שיבינו ושאני אשתוק .. זה די גרם להרבה בעיות ... אז היום אני מביאה דברים ישיר עם המון מבוכה ובושה אבל ישר .. זה אולי החלק שלי בלא לוותר על עצמי לפחות בטיפול ... אני גם ברגעי התנגדות כמו שכתבתי לשירה וינשוף לא מוותרת אני יבוא לעוד פגישה אני אכתוב אני אלחם בשיניים בכל התנגדות פנימית שתהייה בי ....השינוי עכשיו זה שאני מוכנה שגם ההתנגדות תבוא ... זה מפחיד אבל יש להתנגדות מקום .... אבל נכון שצריך מטפל שיצליח להכיל ..אצל הקודמת הייתי גוררת את עצמי פנימה לחדר ...כמו אני עשיתי את חלקי, עכשיו תורך תעזרי לי איתם ...לא פעם היא הגיבה ב"לא נעים איך שאת באה כאילו את עושה טובה"זה כיווץ יותר היא לא הבינה את המלחמה הפנימית ....היום כשאני באה ונתקעת קטטונית ליד הדלת היא ניגשת וברכות מכניסה פנימה ... אז לא הכל תלוי בנו אבל בהחלט יש לנו מקום בלהילחם בקולות הרגש שמשביתים אותנו ...הנשק שלי זה הגיון .. נניח כאן ,אודי בא בטוב בהתנדבות אז כשיש התנגדות למילותיו עד רצון לברוח אני יחזור כמו מנטרה על ההגיון שאודי כאן בטוב וילחם ברגש שאומר אחרת .. אולי זה חלק מימה שכתבתי גם על הגדולה קטנה כל הזמן שיח פנימי ...היום אני משתדלת שהוא יהיה רך ומבין אבל בהחלט שיח לא מוותר ... עבודה קשה ביותר מול קולות העבר שאומרים אחרת... לפני האמונה שזה יהיה דו כיווני ....חשוב לראות את הרצון ....אם יש בנו את הרצון זה עוזר לנו לא לוותר עליינו כפי שאת ואני עשינו כאן . לא וויתרת עלייך ....ואז יכולת אולי לשים לב שגם אנחנו לא ויתרנו עלייך ...חשוב לשים לזה לב גם אם אחרי ...כל פעם כזו שאנו רואות את זה מגדילה את האמונה שמגיע לנו ..(וואוו זה הופך בטן אמיתי עד כדי חרדה אני יודעת אבל זה התהליך ואני רואה אותך שם עם הקושי .. כל כך גאה בך באמת ) אתך אביב

הי אביב, רק לומר בינתיים שראיתי. חזרתי ממוטטת, ימים של מעברים בלי אוויר. סחרחורות. בחילות. הגוף כנראה מדבר את מה שהנפש לא מרשה להרגיש. אודי וחברות - אנחנו קבוצה, ובמחשבה על אביב, הייתי מבקשת עבורה שגם אתם תצטרפו לעץ. לבחירתכם. מקווה שזה בסדר וגם מתאים לך, אביב. הרצון - אכן בעייה. מוצאת את עצמי ממשיכה להסתובב עם הפנטזיה שייפול עליי המון כסף מהשמים. זה קטע שכאילו מבקשת להיות בלתי תלויה. זו גם משאלה לנוח סוף סוף ושיהיה פיצוי. 'נתקעת קטטונית' - אהבתי. מוכר עד מאד. הייתי יכולה להיתקע בזה חצי שנה עד שנה בעבר. טיפה לתקשר באופן עקום ושוב. טוב, זו לא ממש קטטוניה במובן המתאבן כמו שהייתי רואה אצל האמא, אבל מצב שותק. יפה שאת מאפשרת לה לשחרר אותך מזה. המוח לא מתפקד, אז לילה טוב בינתיים, סוריקטה

הי אביב, כבר לא זוכרת בדיוק מה רשמתי אתמול. גם הבוקר המוח לא עובד. המשאלה שלא יוותרו עליי - באמת שלא יודעת. יש, כנראה, משאלה לא ריאלית שיאמצו. מניחה שגם הכיוון נוטה להסיר אחריות ממני. איני יכולה להשוות בין טיפולים, כי הנוכחי הוא בעצם היחיד שבו נעשתה עבודה ואולי נוצר קשר. הפגישות הקודמות עם אנשי מקצוע היו לפני עשרות שנים, כשהייתי נערה בבית ההוא, והייתי צריכה לעשות וי ליד הלכתי לפסיכולוג בשביל האמא. לא קרה שם כלום. כן קרה, שברגע שהפסיכולוג אמר שחבל על הזמן נתפסתי לקשר הרסני נוסף. ואת יודעת, אני גם חושבת שלא רק שהמטפלות שונות, אלא שגם את השתנית. התפיסה שלך. בהקבלה ל פעם הלכתי בשביל האמא ובשנים האחרונות בחרתי ללכת בשבילי. אולי כך נכון לומר גם במקרה שלך. זה השינוי העיקרי. לא יודעת. שיבינו מבלי שאומר מילה - עם התפיסה הזאת הגעתי. היה סוג של ברור לי שרק אם יראו אותי ידעו הכל. לא הבנתי בכלל מה זאת הפרדה ושאין לאף אחד גישה לקרוא מה הולך בתוך הראש שלי מבלי שאשתף. דבר שלמדתי מאד מאוחר. אנ'לא בטוחה עד כמה ההגיון מצליח לעבוד אצלי. כרגע לא נראה שיש מילים שישכנעו אותי שלמישהו אכפת, ואני יכולה להבין שזה מרתיע וקל לוותר על המאמץ. האכפת הזה הוא חמקמק. זה, כנראה, לא אכפת אכפת עם הפרדה, זו כנראה שוב אותה משאלת התמזגות. כל יום, כל שנייה, יש המון מחשבות ויתור. על החיים בגדול. בתכל'ס - עובדה - אני כאן. איך? דבר מפליא ולא מוסבר. כלומר, יש הקוראים לזה כוחות חיים. לעתים נורא להיות תלויה במילים כאילו עליהן ייפול ויקום. וגם כשהן מחזיקות, הן מתפוגגות מהר כל כך. הנה רשמתי הודעה נוספת כשהמוח במצב מעורפל מאד מאד. ומיואש. לילה טוב ארשום - ואני רק מתחילה את היום. הנה, בעוד זמן לא רב אמצא את עצמי כביכול באיזה מצב קטטוני (לא באמת) אי שם בכניסה לבניין העבודה. עד שבשנייה אחת יבוא איזה מנוף דימיוני וירים אותי פנימה ולא יראו כלום. סוריקטה