איך הגעתי למצב הזה??

שלום, לפני כמה ימים התקיימה פגישה עם הפסיכולוגית שחזרה מהחופשה השנתית שלה. סיפרתי לה כמה היה קשה לי בלעדיה ושזו באמת הייתה תקופה בלתי נסבלת עבורי. התלבטתי אם לכתוב לה משהו אחרי הפגישה שהייתה מלאה באמוציות ובמילים או לוותר הפעם ולהמתין בסבלנות עד הפגישה הבאה. בכל מקרה, כך רצה הגורל ואני יודעת איפה היא גרה. מתוך סקרנות החלטתי שהפעם אני רוצה לראות אותה ואת המשפחה שלה, מסקרן אותי לדעת מי האנשים הקרובים אליה שאני לעולם לא אוכל להיחשף אליהם. המתנתי בסבלנות עד שלפתע ראיתי אותה ואת הילדים שלה, היא לא שמה לב בהתחלה זה בטוח אבל לאחר מכן כשבאתי ללכת יכול להיות או שלא שהיא פתאום ראתה אותי בזווית העין אבל זה לא בטוח כי הייתה עסוקה בנהיגה ובילדים. אחרי המעשה הזה, הרגשתי רע ומושפלת שאני רודפת אחרי המטפלת שלי רק כדי לראות אותה גם אם מרחוק ולרגע אחד. אני פוחדת שזה חציית גבול שעשיתי ושהיה אסור לי לעשות. לא פעם אני גם ממתינה אחרי הפגישה שלנו רק כדי לראות אותה נוסעת, רק עוד פעם אחת. בהנחה שהיא ראתה אותי והיא תדע על כל זה, כנראה שזה יהיה סופו של הטיפול, למרות הצורך הבלתי נשלט שלי לראות אותה ולשמוע אותה. היא הפכה לגורם כל כך משמעותי עבורי כשגם בפגישה אמרתי לה לא פעם שאני באמת מרגישה בחסרון שלה כל כך שאני לא מסוגלת לשרוד אותו. אין שום סיכוי בעולם שאצליח לדבר איתה על זה או להזכיר את זה. אני מרגישה רע עם עצמי על שהגעתי למצב נואש כזה, זה באמת מתסכל. אין בוקר שאני לא קמה בתחושת ריקנות וחושבת כמה הייתי רוצה אותה איתי כל הזמן. הפחד הזה שאולי היא יודעת ואולי לא וגם אם לא, אני מרגישה שזה לא היה בסדר ולא רוצה לפגוע במערכת היחסים שלנו. מה עליי לעשות?

הי ניקול, מניחה שתצטרכו איכשהו לשוחח על זה בפגישות ואולי לבדוק מדוע את נמשכת לריגושים האלה. חשבתי ככה - האם זה משהו שאת מוצאת שמאפיין אותך גם בתחומים אחרים? צריך גם להגדיר במילים מדויקות יותר מה זה המשהו הזה... יכול להיות שאפשר ללמוד מכך עוד עליך. ואולי דיברתי שטויות. סוריקטה

ניקול הי, ראשית,ברוכה הבאה :) שנית, רוצה לשתף אותך ולומר לך שהתיאורים שלך מוכרים לי מאוד מאוד... לפני מעט למעלה מ 10 שנים התחלתי טיפול אצל פסיכולוגית קלינית שהיא גם פסיכואנליטיקאית. הטיפול התחיל כטיפול של פעם בשבוע והתיאורים שלך ניקול מאוד דומים לתחושות שליוו אותי.. שיתפתי את הפסיכולוגית שלי ( אני מכנה אותה בפורום אמא צביה) שיתפתי אותה במחשבות, רגשות והתנהגויות ,בפנטזיות.. ממש שיתפתי למרות שזה שורף ומבייש..אחר כך זה גם מרגיש קל יותר ומרגיש שאתה לא לבד ואיכשהו גם הרגשתי הרבה יותר קרובה אליה.. אמא צביה הציעה שניפגש פעמיים בשבוע וכך היה.. העצומות של הצורך נרגעו קצת... מה שאני מנסה לומר לך ניקול,הצרכים שלך מאוד מאוד אנושיים... אל תילחמי בצרכים... אלו הצרכים שלך.. כל אחת ואחד והצרכים המיוחדים שלו.. יש לך הזדמנות לשתף את המטפלת שלך בשיתוף אמיתי וביחד לדון ולהחליט מה עושים... מהניסיון שלי - הרווחתי ובענק!!! איתך, במבי

היי סוריקטה, כן, גם בתחומים אחרים אני מחפשת ריגושים, ללא ספק. העניין הוא שהפגישות האקראיות משהו ברחוב הן קצת מערערות את הקשר, לא?