"לפרוק, להיטען"

אודי, הי, ראיתי את התגובה שרשמת ללירן למטה: "זה אכן מצב משברי שיש בו מרכיבים של שחיקה, חרדה ודיכאון. ומצב כזה דורש כוחות רבים. חשוב מאוד שתתן לעצמך מקום בו אתה יכול גם לפרוק, אבל גם להטען באנרגיה נפשית. טיפול נראה מקום בהחלט מתאים לזה." מילים של תקווה שנכתבו למטופל בראשית הדרך, אניח. יודעים, ייתכן שבלהיטען אני גרועה. אולי גם בלפרוק. אבל הכל יחסי לעבר וכנראה יש שיפור. קצת בהקבלה כמו שאני מנהלת את מכשיר הטלפון שלי, אולי. טוחן בגדול סוללה ומשאבים. ויש לו סוללה חזקה וגם זיכרון חזק. ובאשר לטיפול - אולי, לאורך תקופה, תהליכית, גם כמו שגור באיזה שלב מתחיל לאכול מגוון ולא יכול לחיות רק על חלבי (וכמו שעוד קודם, בלידה, מתנתק מהשלייה), אולי, לפעמים, הטיפול כשלעצמו לא מספיק. ... סוריקטה

... הנה דוגמא לאיזה דקלום. כן, יודעת שהוא נכון. מלכתחילה המטפל לא יספק לי אוכל, מקום לגור או לישון, למשל. או מקום עבודה. אני עם זה לבד. ואני גרועה כל כך בעניינים האלה עד היום. מסתובבת אבודה בשומקום. לא מבינים שחסר לי הגשר הזה, היוזם, ומשאלתי לחונך מתווך נותרה. ואיך קורים דברים בכל זאת - מעט מהם, מצומצם מצומצם - בהסתברויות נמוכות יש הצלחות לרכב על הזדמנויות שגם להן החשיפה קטנה. מעט מעט. לאט לאט. זה מה שאני יכולה. והזמן. ואיך אמרתם - סוף. מה זה הסוף הזה בכלל? אתמול הייתה דוגמא ליום אבוד וסופר פגיע כזה. אולי אסור לסמוך עליי איתי. סוריקטה

... והמטפל שלי כנראה היה אומר שאני עסוקה כל הזמן בלהוציא ולהכניס הזה. לפנות לפנות לפנות החוצה! :-( סוריקטה

יקירתי את כל הצעדים עלינו לעשות בעצמנו..הצעדים המעשיים. הם טובים בדיבורים איתנו. בלראות אותנו... מטעינים אותנו ברגישות ואמפתיה והבנה יותר רחבה של עצמנו. וכשנבין ופחות נפחד הצעדים לעשיה יגיעו...כמו שאמרת לאט לאט..לפעמים אני חושבת שלאט מידיי או מאוחר מידיי. אבל יודעת מה? אף פעם לא מאוחר. יש אנשים מבוגרים שיושבים להרצאות באוניברסיטה להרחבת הידע..יש מבוגרים שממשיכים לעבוד כמה שניתן הרבה אחרי הפנסיה..ויש המגשימים חלומות...כך שלעולם לא מאוחר. כל עוד אנחנו כאן.