טיפול נהיה סיוט.............

לא מרגישה בטוחה לא מרגישה בטוחה לאפשר להם לדבר כי תהיה מצוקה ואני לא יכולה להתמודד לבד אז אני יושבת בטיפול ומחזיקה אותם והמצוקה גדולה וגם הייאוש... היא אומרת שאני מתמודדת על ידי זה שאני הולכת לעבודה ועושה ספורט אבל היא לא מבינה שאני מפורקת בפנים...מפורקת.. אני לא יודעת איך להמשיך... לא מרגישה בטוחה ושוב היא נוסעת.. המצוקה כל כך גדולה...

ואו, כל כך מזדהה עם מה שאת כותבת ומרגישה. אין מילים שבאמת יכולות לנחם ולהקל על הכאב כשהיא נוסעת ולא נמצאת והגעגועים אליה אוכלים מבפנים ואין רגע אחד של שקט. ספורט ועבודה הם סוג של בריחה ולפעמים זה באמת לא מספיק.

הי ינשופית, נשמע נורא קשה ומחליש. ועוד נסיעה ועוד יציאה משגרה מוכרת :-( מקווה שכשיתארגנו הדברים ויסתדרו באופן הרגיל שלהם תוכלי לנסות לחדש אמון, שכנראה כבר יש לו בסיס. המצוקה מאד מאד מובנת. ואני חושבת שהמטפלת כן יודעת. ואני, אני ממש מתלהבת עדיין מכך שסיפרת בעבר שרצת מרתון. וגם מסוג העבודה שלך. לצד הבנת הערעור הגדול. שלך, סוריקטה

ניקול וסוריקיטה יקרות תודה שאתן מבינות סליחה שאני לא מגיבה לכם ובכלל קשה לי מדי כרגע

היי אודי המצוקה גם בגלל החופש הכפול וגם בגלל שיתוף של תכנים קשים בטיפול ושהיא רק חוזרת אלינו לאחר 36 שעות ....ותחושת הנטישה ב 2 המצבים האלה...