שאלה.................

היי, בהנחה שנחצו גבולות על ידי המטופל שהביאו לסיום הטיפול מצד המטפל והמלצת המטפל לפנות לגורמים רלוונטיים אחרים, לא מגיע למטופל סיום טיפול כפי שצריך אף על פי שקרו דברים קשים? האם להתעלם מפרק זמן משמעותי? להתעלם מהטוב שהיה למרות הרע שקרה? שתיקה מוחלטת ומיעוט במילים במשך 50 דקות, זה הגיוני? האם זה לא גורם לטראומה נוספת ולשבירה של אמון בבני אדם, בטוב שבעולם? זה מה שמגיע? אין סיכום טיפול? כלום?

על פניו אני מבינה ומתחרטת על המעשה אבל הרגיש לי לאורך כל הזמן שלא משנה מה ואיך אגיד וגם אם אתחנן על נפשי זה כבר סופי ומוחלט, למרות שבפנים אני בטוחה שגם המטפל היה מעדיף להמשיך. המציאות כזאת והיא עצובה מאוד אבל מעליב ומשפיל לעמוד מולו ולספוג התעלמות כזאת.

הי, אני מתבלבלת בינך לבין ניקול... כתבתי הודעה בשבוע שעבר, נמלכתי בדעתי בסוף לא שלחתי. אנסה להיזכר - איני יודעת מה התרחש. בכל אופן, שאלתי האם נאמר במפורש שזהו סיום טיפול, או שזו מחשבה שלך, נחרצת מאד, את בטוחה בה, ועם זאת יש עדיין פתח לבדוק. ולא מתוך תחנונים אלא באופן ישיר, איתן וברור. 50 דקות שתיקה נטו - דבר מוכר. בדרך כלל נקשר להרבה זעם. בעיקר שלך. בבקשה - אם יש עדיין פתח (אאמין שיכול להיות) נסי באומץ לברר ולא לכפות סיום מתוך חרדה (נטישה). זה קורה. שלך, סוריקטה

נעשה משהו שמונע מהמטפלת להכניס אותי לקליניקה, לא מהבחירה שלה. היא טוענת שצריך להיות המשך בטיפול מסוג אחר שאני כמובן מתנגדת לו. הכל הסתבך כמו כדור שלג גדול ומכיוון שלמטפלת אין איך לפתור את הבעיה, היא פשוט החליטה לנקוט צעד קצת יותר קיצוני עבורי ולהעיף אותי. השתיקה באה מהכיוון שלה ולא רק משלי ובדרך כלל היא כן מנסה לדובב ולשאול שאלות. הפעם היה שקט מוחלט וכואב, לא מילים של סיכום, לא כלום. הלכתי בידיעה שהזמן והכסף ובעיקר הרצון להשתפר ירדו לטמיון ברגע אחד. לעולם לא אחליף אותה באף אחד אחר ובטח לא כשהקצוות פתוחים ולא הייתה הרגשה של סיום.