כמיהה לאהבה.. ומה עם שאר החיים?

שלום חברים, חדש כאן. עוד לא בטוח איך דברים עובדים אבל רוצה לנסות.. בגדול, אתחיל מהסוף, אני לא מוצא את האחת. לא מוצא אותה, למרות שמחפש לא מעט, בכל מיני כיוונים. למרות שמנסה לעבוד על עצמי וללמוד מדברים שהיו פחות טובים ויותר טובים. למרות שבנתונים היבשים, אני לכאורה ממש אחלה, גבוה, נאה לומד לתואר נחשק ומצליח בו, בא ממשפחה טובה וכן, גם אישיות חמודה בסה"כ (מניח שלא מתאימה לכל אחת אבל אני מחפש רק אחת) וכן איש שיח עם עומק ורצון לחיבור.. למרות שמתפלל בערך בכל נשימה שלי שאמצא כבר את האחת שבשבילי ואני בשבילה ונצליח ליצור משהו טוב יחד, לאהוב, לשמוח.. פשוט לא מוצא. עכשיו יש לי עוד כמה חברים רווקים, אבל אני לא רואה אותם עסוקים בזה כל היום, והם אמנם חמודים ומבינים שקשה לי אבל הם חיים בטוב בסה"כ,גם לבד. ואני? אני פשוט לא טיפוס של לבד. אולי זה כי כבר טעמתי אהבה, גדולה. יש לי הרבה טוב בחיים זה נכון ואני מודה על כך.. אבל, אבל הכל אפור. כשאין עם מי לשתף כשקורה משהו מצחיק/עצוב. כשאין את מי לפנק ועם מי להתפנק. כשאתה חוזר בערב לדירה ריקה (וכאן יגיד החבר שלי, 'אני אגיד לך מה הפיתרון-נטפליקס' ואני אתחלחל מהמחשבה שבת זוג היא עוד אמצעי להעביר את הזמן/לבלות אז סדרות יכולות להיות תחליף כביכול), ואין אפילו את מי להזמין לארוחת ערב ספונטנית.. ברור שאני כן מחפש מישהי מסוימת מכל מיני בחינות וזה מצמצם קצת.. וברור שכמו כל אחד יש לי את ה'שריטות' והעקרונות שלי אבל חשבתי שהיה הגיוני שכבר הייתי מוצא מישהי די דומה שמתוך האהבה נדע גם להתגבר על הפערים שיש (כמו שתמיד יש בין שני אנשים..). בסה"כ אני אישיות די נוחה. אז.. אז שמישהי שמתאימה לי כבר תאהב אותי ושאני אוהב אותה ויהיה שמח לכולם! אוף :( ובנתיים מה אני אמור לעשות??