אודי

היום אני קצת מציפה .. סליחה ותודה מראש יש לי שאלה מנסיון שלך ההתניות של הגוף אלה שבאות במגע האינטימי ואלו שבאות מול תוקפנות ... ההתניות האלה יעברו אי פעם לא מדברת על הפלאשבקים מדברת על ההתניה של הגוף ,על תגובות פזיולוגיות של הגוף . יש דרך לשנות את ההתניות האלו או שנגזר עלי לחיות איתם כל חיי ... חיפשתי על זה חומר מחקרי להבין יותר ולא כל כך מצאתי ...אשמח לכיווני חשיבה רעיונות וזה כן מדובר בטיפול וכבר דובר בקודם ואין להן תשובות ...😊 ותודה

הי אביב, כנראה שאיני מכירה מושגים פסיכולוגיים מסוימים בשמותיהם (גם ניסיתי לחפש בגוגל, והיו אלה מילים שפחות הצליחו בשלב זה להתחבר לי לעומק) ובכל זאת ניסיתי להבין. אומר את דעתי והרגשתי - אני כן חושבת שמנגנון התגובות האוטומטיות איכשהו גם נשאר. נותר 'זיכרון' לפחות ברמה הלא מודעת. אבל אם רמת החרדות הכללית פוחתת (ועל זה אפשר לעבוד), ייתכן שבחלק מהמקרים התגובה לאותם מצבים תהיה פחותה, עד כדי שאפילו לא תגיע לרמת חווייה עוצמתית וקיצונית או ממושכת. הקבלה נוספת מימי לימודי הפסנתר שלי - נניח שהתקבעתי על איזו תנועת אצבעות מסוימת שהיא, מסתבר לאור הניסיון, פחות עדיפה על אחרת. אתחיל לנגן שוב, באצבוע אחר. ולאט. לאט לאט לאט, מסלול אחר וארוך יותר של נוירונים, אם תרצו. והרבה חזרות. הרבה חזרות ולאורך זמן. ובהדרגה להגדיל את המהירות. בסוף, התנועה הופכת לסוג של אוטומטית, קרי, מסלול נוירונים מקוצר. בהמשך עובדים על אותו קטע גם במצבי לחץ, כמו מול קהל בחזרות. זה לא פשוט לצאת ממשהו מקובע. ויחי ההבדל, אבל בפועל אפשרי ואפילו יכול מאד לעזור ולספק. פתאום זה מצליח. אולי קצת. אבל לא אפס מוחלט. סוריקטה

סוריקטה יש המון בדברייך זה לא פשוט וכן זה די דומה לפסנתר ... מניחה שגם בתגובות האוטומטיות שאני מדברת עליהם שולטת איזה מחשבה לפני רק שאני לא ממש קולטת שם מחשבה .. בכל מקרה מנסה לשנות מחשבות בדברים שהם לפני התגובה מה שאולי ישנה את התגובה עצמה אם ניקח את הפסנתר אז להתחיל לנגן ביד אחרת ... בכל מקרה שתדעי שמאוד ריגשת בהשקעה ובמחשבה לתשובה אלי אוהבת אותך באמת אביב