...........................................

מצבי לא משהו אבל זה לא חדש אולי רק מלאי האנרגיות הולך ומצטמצם ואין לי כוחות. אני קוראת כאן ומרגישה לפעמים שכולם קולות שלי. מזדהה עם כל כך הרבה ממה שנכתב כאן עד שנדמה שאלה חלק מהקולות שאני שומעת. הגוף שלי הולך וקמל ואני לא מקבלת עזרה רפואית. אני לוקחת משככי כאבים ולא מטפלת בבעיות. יש בי תקווה שככה פשוט הגוף ידעך. ככה אחרי כמעט עשור לגל המשבר הזה נגמר לי הכח ולא יודעת מה מחכה בהמשך כי אני השקט המיוחל נראה שלא יגיע ובינתיים אין בי שום יכולת להנות או להכיר בטוב. הכל כל כך מעיק. החגים חילופי העונות השיגרה המטלות היום הלילה....

שירה יפה שלי, אני רוצה להיות רצינית. ואני חושבת שאולי יש בך קול שמחפש גם תגובה רצינית. אולי פוחד ממנה, אבל אולי מבקש. מבקש את הגבול הזה. מעבר להזדהות. מעבר לרצון לחולל תנועה בכיוון הריפוי. והאינטרנט מוגבל, ואולי בשל המגבלות הזאת אנחנו בוחרים דווקא בו. כי אנחנו לא באמת יוצאים מהמסך. אני שומעת את הקול שמתרברב בכמה הרס הוא מצליח לגרום, והוא ממשיך, ממשיך לו שנים, כי הוא רואה שהולך לו טוב. ומתגאה לו בסדיזם שלו, ושאף אחד לא תופס אותו, ואף אחד לא עוצר אותו, או מטיל עליו אחריות. ואני שומעת את הקול שמגן עליו ולא מוכן להיפרד ממנו. אז פשוט לומר שאני רואה. ושהפרדה אינה דבר פשוט כל כך והיא צריכה להיעשות בהדרגה ובאיטיות ומקצועית. באיזו דרך ניתן להתחבר לחמלה? באיזו דרך... אגב, אני כן מאמינה שהיא שם ומסתתרת, וכן, כאילו בלי לזכור, או בסתר, אנחנו כן דואגות באופן מסוים לעצמנו. שלך באהבה, סוריקטה

סוריקטה יקרה לי מאוד, תגובתך שונה ממה שאני רגילה לקבל, כאן או בכלל. התגובות שהיא מעוררת אצלי מגוונות ונעות בין תחושה של ילדה נזופה שהעמידו אותה במקומה דרך רגשות אשמה על שאני מעיקה ומפריעה ועד הרצון להתבונן בדברים שלך ולחשוב שנכתבו באמת מדאגה ולא מכעס. שבתי וקראתי ושוב ושוב. אני מרגישה באמת שאני מתבוססת בכאב וכך שבים ועולים אותם התכנים נלעסים שוב ושוב כמו מסטיק שאיבד כבר את הטעם ואולי מעיקים. לא חושבת שיש כאן עניין של התרברבות במזוכיזם, לא כלפי חוץ. אבל כחלק מהמערכת והמערכה הפנימית שאני מנהלת, בהחלט יש עידוד ותגמול על התנהגות מזוכיסטית טובה. וגם ההיפך. והשאלה מי היד האוחזת בסכין, מהו הדחף, כמה התמכרות יש בעניין הזה, כמה שליטה יש לי וכו'. גם אני שואלת את עצמי (ואת המטפל) לא פעם, האם אני מסרבת להרפות מכל זה ולכן זה "לא עובר", האם קשה לי לוותר על כל זה ומה הסיבות לכך אם כן. מה זה נותן לי? להמשיך לתפקד מצד אחד באינטנסיביות ולא להיות מסוגלת לקחת משהו ממה שהחיים מציעים ולהסתיר, ומצד שני להיות בנקודת הכאב כשהזמן דוהר מולי ומתריס שהנה ביזבזתי כבר שבע שנים. לגבי החמלה, גם המטפל מנסה לעורר אותה כלפי, כי היא קיימת בי כלפי כל ייצור חי אחר מלבדי. לפעמים אני חושבת שהתקיעות הזו, ההתבוססות, ההתמודדות, קשות יותר ממה שקרה פעם רחוק רחוק. תודה סוריקטה שאת רואה ותודה על התשובה השונה והכנה, אני בהחלט מחבקת אותה. שלך שירה

שירה יפה, חושבת שהתגובה שלי אמיצה. והעזתי כי היא אחרת. ואולי חשוב שיהיה אחרת, לצאת מאזור הנוחות. ואלו מילים שלא פשוט לשמוע, ואולי מעוררות הדף. מקווה שתוכלי לזכור אותן לבאות. סוריקטה אמרה שכך וכך. זה יכול לעזור מבחינת ההבנה שמדובר בחלקים בך, ואז יש סיכוי להשיג יותר שליטה. גם במובן של החמלה. מעומק הלב ובאהבה. לא הייתי משחררת מילים כאלה יקרות למי שלא אכפת לי ממנו. בכל מקרה - זו הצעה לכיוון מחשבה. שלך, סוריקטה

הי שירה שלנו - מה זה נותן? הייתי מחפשת את ההתענגות. שוב, יש סיכוי שאקבל על הראש עם הרעיון. אבל זה כיוון שנראה לי חשוב. שלך, סוריקטה

אחרי התגובה הנהדרת של סוריקטה..אני אכתוב ממקום אחר כולם הקולות שלך..מאוד הגיוני לדעתי.. כי חלק כותבות דברים שאת מכירה היטב ואת מזדהה איתם וכן גם זה לוקח ממך כוחות ..ואנרגיות..לא ברור ? הגוף שלך לא מטופל..כמה כואב אהובה..כמה את ממשיכה לפגוע בו..לא מספיק מה שכבר פגעו והזיקו לו ,? מה אפשר לעשות למענך כדי שתוכלי להרים את הראש? הנה החגים כבר חלפו עכשיו יהיה יותר שקט..ותוכלי לטפל בגוף הזה שמחזיק אותך על הרגלים ..ולהמשיך הלאה את כל כך צעירה ונהדרת.. ויש המון דברים טובים שאת לא רואה..כי את שקועה במרה שחורה.. בואי אהובה מושיטה לך יד יציבה בואי החוצה..בואי אלי חיבוק ענק מחכה רק לך איתך ובשבילך כאן.. חטולית

חטולית יקרה מאוד, המון תודה על המילים הרכות, החומלות והעוטפות. לרגע הרגשתי מחובקת. מאחלת לך שבת טובה והמון מנוחה לגוף ולנפש. שלך, שירה