השלמה ותבוסה............

אני חושבת שבעיקר אני אוסרת את הנפש שלי, כולאת אותה, מדכאת אותה, סוגרת אותה במחשכים וגם יודעת שאני עושה את זה. לא הצלחתי ללמוד אחרת. זה כמו לקחת תרופות פסיכיאטריות, כאלה שהופכות אותך קהה, מרוחק מעצמך וממושמע למציאות. הנה רפואה טבעית. ואיך עשיתי את זה, לא עשיתי כלום זה נעשה לבד, במשיכה טבעית למקום הזה, שיודע לאלתר תיקונים זמניים, שאם יש מזל, הם יחזיקו אפילו עשרים שנה. למן ההתחלה זו היתה המטרה. לחפש את המקום הזה, את נקודת המשיכה ולהישאב אליה. שבע שנים הנפש מחפשת אותה, שבע שנים אני חיילת של המציאות וקורבן של הנפש. אבל גם שבע שנים, לצד החיפוש של נקודת המשיכה, אני נלחמת שלא להישאב אליה, בנסיונות בלתי נלאים לבקש עזרה, למצוא נקודות כאב ולהתמזג איתן, הכי קרוב שאפשר, לצרוב אותן ולאסוף את כל נקודות הכאב האלה אלי, לתת להן להיות, כואבות ככל שיהיו, לתת לי להיות במקומות האלה הכואבים, למרוד בחיילת של המציאות, להראות שאני יכולה לא להיות חיילת. ואחרי כמה שנים של מרד, לגלות שנכשלתי, כלום לא השתנה. בנקודה הזו, אחרי שנים רבות ומילים רבות, באות ההשלמה והתבוסה.

שירה יפה, יש רגעים כאלה, עצומים כאלה, ואת יודעת מתי הם הכי צועקים? כנראה כשכן כן הסתמן שינוי. הם לא ימחקו, כך כתבתי כבר, גלעד יהיה תמיד, כך נדמה לי. שבע שנים זה לא המון בקצבים המוכרים לי, בכל אופן. לא שהן מבוטלת, כמובן. ואסכים שלעתים יש בנפש מנגנונים שיכולים לנצח כל תרופה. כתבתי לך גם למטה. ומניחה שתהיינה לי עוד מילים לומר. אם אוכל מאוחר יותר. שלך, בינתיים, סוריקטה

הי אודי, השלמה עם המצב, עם התקיעות, עם חוסר היכולת לשנות, עם כך שהכל היה לשווא מביאה לתחושה של יאוש גדול ותבוסה. שיהיה לך סופ"ש נעים שירה