עוד שבוע......................................

הי אודי, אני מרגישה חולה. דיכאון זו מחלה. בזמן האחרון הוא העמיק מאוד וקשה לי להסתיר מהסביבה אבל התפקוד שלי ירד ואני מרגישה מאוד רובוטית. מה שמייצר את הדכאון הם כל הקולות שמלווים אותי כל הזמן הפגיעה שלי בעצמי שלא מפסיקה לרגע וגם הבהלה שזה המצב כבר הרבה שנים. העבר קשה ההווה כואב והעתיד מפחיד. הבקרים מאוד קשים לי ולרב מתחילים ממש בבכי על כך שהתעוררתי. מחלה סופנית ואין תרופה. אני חושבת שגם למטפל שמתעקש לחזור על אותן המנטרות כל הזמן, נמאס ממני. האמת שאני לא מאשימה אותו וגם לא ממש יודעת מה לעשות. אולי אני נשמעת מתלוננת ופאסיבית אבל אני לא פאסיבית רק מאוד מיואשת ומרגישה מאוד בודדה עם כל זה. תודה שירה

שירה אהובה, את יודעת, ממש לפני כמה ימים התכתבתי עם מישהי מוכרת מהילדות, שבדיעבד, למדתי שיש לה היסטוריה לא פשוטה, מסוג דומה ואחר. הבחורה, המקסימה והמוכשרת, אגב, היום מראה לחוץ הישגים. פגשתי אותה לפני שנה ואני יודעת (בסוד וזה כבר לא כל כך סוד) שלצד ההישגים האלה לא נעלם הכאב או הקושי. וזה מה שהזכרתי לה. בעדינות ובעקיפין. אוכל להניח, וכך נראה לי מהאינטראקיות שלה עם הסביבה, שהיא רוצה שגם איכשהו יכירו תמונה שלמה יותר. תמונה שיש בה אסונות, ושימוש בחומרים, תלות בתרופות, התפתלויות וצעקות נואשות בלילות. ובכן, על פניו היא תיארה איזו קפיצה מהירה וזוהרת לכאורה, ואני הזכרתי שעדיו אולי רואים קפיצה, אבל היו כנראה כמה עשרות שנים קודם עד אשר הנפש יכלה להבשיל לשם. וחשבתי על הטיפול. חזרות וחזרות. וחשבתי על הכלים שנותנים לנו, ואנו בשלבים ארוכים חסרי אונים מולם, כאילו מה אנחנו יכולים לעשות איתם, עם הכלים האלה. חסרי אונים ומרגישים אשמה שלא לקחנו את הכלים וכבר ומייד וישר והשתמשנו בהם. מזכיר לי איך למדתי תוכנות מחשב. לקח זמן עד שהחלטתי להתקין בכלל. וגם אחר כך הייתי פותחת את התוכנה בקליק. מתבוננת בה לזמן קצר וסוגרת. כך במשך תקופה לא קצרה. אחר כך הייתי מנסה פעולות, עד שבסוף התידדתי וגם שלטתי בהן. נו טוב, פה התהליך קצר יותר, אבל לשם הדוגמא. ושוב אני נזכרת בשירן פרנקו ורעידת האדמה. למרות כמיהתה העצומה לשתות, אסור היה. בקושי היה בסדר רק להרטיב את השפתיים בכמות מזערית של מים. ותהליך ההאכלה מחדש צריך להיות זהיר מאד. מהאכלה בכמות גדולה ומהירה מידי גם אפשר למות. הייתי לוקחת זאת בהקבלה לנפש. גם היצורים שאני מטפלת בהם ומחזירה לחיים. מדובר בחודשים של הזנה בצינורות, מתן תרופות ומעקב, בבית, לעתים השקעה של לפחות ארבע שעות ביממה, מחולקת על פני היממה. בשבע שנים, (זה הפרק הזמן אותו הזכרת לגבייך) כפי שאני מכירה אצלי, נעשתה עבודה, אבל עדיין זה היה רחוק. אז רק לומר, שאת לא אשמה - ככה הקצב, כנראה, סבלנות והתמדה, ובמקביל גם אין מתייחסים לכך לחלוטין בשיוויון נפש או ויתור. למרות שיש לנו צדדים כאלה. ממתינה גם אני למילותיו של אודי אלייך. שלך, סוריקטה

חושבת בהמשכים - התחושה של הזליגה לתוך החיים מפחידה, אולי, מאד. אבל יכול להיות שזה שחרור במובן החיובי. הייתי חושבת על כך היום, במצב תפקודי, שהוא שונה מפעם, שם זה היה הכל ופגע בכל התחומים עד הסוף. הניסוח טוטאלי, שמתי לב, הכוונה היא שהיה נמוך מאד. היה כך פעם ויש חשש, כי היום יש יותר מה להפסיד. ואולי היש הזה הוא גם מה שמגן. מכירה את ההרגשה שכבר לא אכפת מהדברים הכי קרובים. רוצה לקוות שאיפשהו כן. סוריקטה ותורת המשחקים

היי שירה, צר לי על היאוש..אולי לא צריך להתאמץ כל כך להסתיר מהסביבה? להעזר דווקא בהם? תרשי לעצמך גם להיות עצובה...כן דיכאון זו מחלה אבל יש לה תרופה. אגב חוץ משיחות יש כדורים כשצריך את בוודאי יודעת..אך תהיי את, עצמך עם הקרובים אלייך..תני להם להיות קרובים, לגעת, לנסות להבין ואז תרגישי פחות לבד אולי.. איתך.

רק להגיד לך תודה, שחשבת וכתבת ושיתפת. שלך שירה