מעט מהסיפור האישי שלי....בעקבות מה שנכתב פה...

היי אודי וכלם, עכשיו כשאני נפרדתי מהטיפול וקוראת את חטולית וסוריקטה שהגיבה אני יכולה לפרט מעט... אז בגן שלי (גן עירוני; לא פרטי) ילדה נפגעה, לא אספר את סיפורה כדי להגן עליה. אספר רק שספרה לאמה במקלחת בערב מה קרה...האם התקשרה אליי בהסטריה לספר וכמובן שהכל טופל ודיווחתי לכל הגורמים הרלוונטים, האיש אגב היה בשימוע וכו' לצערי שוחרר כי לא היו ראיות.. אבל אני עורערתי מאודדדדדד, לא הבנתי מה קורה לי, צפו ועלו דברים שלא ידעתי שקיימים או פשוט נדחקו עמוק.... הייתי בקשר עם פסיכו' הגן שהשיחות איתה נהפכו למעין טיפול בי... ותלות שלי בה עד שהיא הסבירה שהיא לא הכתובת והפנתה אותי ללכת לטיפול....הייתי במצב נורא ולמרבה הפלא תפקדתי מצויין בגן!!! מוזר נכון? פחדתי שיפטרו אותי או כל מיני מחשבות חרדה כאלה שלא היה להן שחר. חיפשתי מטפלת מהר ומצאתי את המטפלת המופלאה שלי...והעברתי אליה את התלות..והשאר הסטוריה. אצלי זה היה משהו מתמשך, בגיל צעיר מאוד, רציתי קרבה, חוסר ידע ותמימות... ולא טראומטי בכלל....ילד לא חייב לחוות טראומה מזה...השוק היה בגיל 12 בכלל... זה כאילו היה טבעי שככה זה....עצוב. אחר כך בטיפול עלו דברים...והצד העצוב והקשה שבי צף ועלה וכו. ואני רוצה לומר שלא חוויתי פחד, אימה התעללות פיזית וכו' הכל בטוב, בנעימים ואני תמימה וזה גרם לחוש אשמה וטפשה נורא!!!! אז הכל ככה כאילו מתגמד ולא נורא ולא קרה כלום. זה לא נכון! עצוב. ויודע מה אודי, לצערי אי אפשר להפטר לגמריי מרגשות כאלה.. ...כל מי שנפגע מספר על פחד ואלימות קשה....ו...טוב נסחפתי כבר...