בדידות... ............

כך למדו אותנו שנים לא לדבר ולא להתקרב לאף אחד...איימו עם עונשים.....כל השנים ההם היינו לבד... לא התחברתי לילדים אחרים .. זוכרת את עצמי בחדר שלי מחפשת " חברים" בציורים של על השטיח או בציורים של הטפטים בקיר.... היום אנו חיה באותה מציאות של בדידות והרבה לבד. בעצם המגע היחיד שיש לי הוא עם האנשים שאני מטפלת בהם בעבודה. אני משלמת את במטפלת שלי להקשיב והיא בעצם הבן האדם היחיד שאני בקשר איתו. יותר טוב מכלום... אבל אני לבד. אני חוזרת הביתה אחרי יום ארוך של עבודה ומה שמחכה לנו הוא הדובי שיושב על המיטה. אני מרגישה לא מסוגלת להיות בקשר... אני משתמשת בכל הכוחות שלי רק לשרוד ולתפקד. אני לא יודעת איך לשנות את המציאות שלי . כך אני אמות ? לבד???

כל כך ברור ומובן לאט לאט מתסכל אני יודעת לאט לאט תביטי כן על קשרים שיצרת אםילו רגעיים וזמניים ומשם תמשיכי אלהה אוהבת חיבוק

הי ינשוף, ... ולי כל השנים האלה היו כלבתולים. מגיל צעיר מאד אימצתי אותם. על אף שגם בהם פגעו. אז רק לומר שאני מבינה את הבדידות ואת הפחד למות כל כך לבד. ורק לצטט שאומרים שכן ניתן לבנות משהו מעכשיו. איתך בעצבות, סוריקטה

עצוב שכך את מרגישה... יש מצב שבדידות זאת תחושה של רגעים, אולי לא כל הזמן את בודדה? בטיפול או עם מישהו מסויים בבית?מה יגרום לך הרגיש יחד? בינתיים להפיג קצת את הבדידות אנחנו כאן, שומעים...

הלבד מאוד בודד נכון מאוד אין קשר עם אף אחד מהילדים ? נסי ליצור קשר יותר קרוב אולי עם מישהי שאת עובדת איתה.. תלוי רק בך אייך את מנהלת את הקשרים שלך.. לצאת מהבדידות הכואבת הזו צריך עכשיו אומץ וכוח נפשי לקום ולעשות משהו למענך ואת..מוכנה לצעד כזה ? חיבוק ענק וחג מואר ושמח חטולית