שבוע טוב, חורף,

הי כולם, אביב, רשמתי לך תגובת המשך למטה. במחשבה נוספת העברתי אותה, בעריכה מסוימת לכאן - את יודעת, אביב, רשמת שלא נתת למישהו זר לטפל בילדייך עד לשלב מסוים. זר רשמת. ומעניין שאצלנו, השורדות (וגם ברוב המקרים הידועים) הפוגע הראשי הוא דמות מוכרת. אפילו מוכרת מאד מאד. ובכלל אינה זרה לחלוטין. ולפעמים האביוז מתרחש ממש ממש אל תוך גיל שכביכול יודעים להתבטא ורבלית. מסוגננים בתנועות. יודעים היטב, אך יש מנגנון משבית ומשתיק. מנגנון האשמה וההגנה מפני זיכרון בלתי נתפס של היותך בלתי ראוי. ככה נוצרים פיצולים ומתעמקים הסדקים לכדי שברים מנותקים. בכל אופן, הבה נתבונן בכיוון ההפוך. גם מכיווני, המעסיקים יכולים להיחשב זרים. האיום של לחוש פגועה או מנוצלת קיים, ולעתים אני אף סוג של יוצרת אותו בראש ומראש מבלי שהם, האנשים במציאות, יודעים בכלל. והאיום, אולי אפילו גדול יותר כאשר מדובר באנשים נורמלים וטובים. כי את הסופר גרוע אני כבר ממש מכירה. איכשהו אני דואגת שהם לא יהיו לחלוטין חדשים או מנותקים, כי אני בוחרת אנשים שכבר יש להם הכרויות משותפות עם עוד אנשים בעולמי. וזה סוג של הגנה עבורי. או גשר. גם הקטע של עדים מאד חשוב לי. שיראו. ואני מדברת ממש על בני אדם. אתם מבינים, ייתכן שאני פוחדת מהם, או מחלקים ממני, אולי יותר ממה שהם יראים מפניי. במבי, יא מעצבנת אחת. את וההיעלמויות שלך. ברור לך, את מכירה אותי, שדבריי נאמרים בחיבה רבה. על כל פנים, אני מבינה. יש רגעים שמה נהיה פה טכנית מבריח גם אותי. כך גם אופן הנוכחות, ההפסקות ועוד. אפשר גם לכעוס עליי שאני נעלמת. אבל היי, מותר. ובכל אופן, העיתוי, הדרך, התהליך, גם להם יש משמעות. נו, רשמת שהחיים משונים מורכבים ועוד. ועכשיו מגיע ההקשר של הציטוט שאביב הביאה לכאן. אז יאאללה שלך - במבי - נו, בואי. טוב, רק אם את רוצה. ובלי לרדוף. אודי, וואו! וההתפעלות מתייחסת לתגובה שלך לשירה. את מספר הסרטים שראיתי בחיים אפשר אולי לספור על יד אחת. הלכתי לבדוק את הטריילר של הסרט שהזכרת וקראתי קצת ספוילרים. מניחוחות ראשוניים תגובת הבטן שלי לרעיון הסביבון בהקשר של בראשית, כותרת הפורום ואיש המקצוע שאתה, הייתה - וואו. גם לי קטע כזה בחלומות שאני יודעת לזהות בתוך החלום שהוא חלום. שירה - לא יכולתי שלא לחשוב על כך שהתגובה שלך הגיעה בעוצמה, בסמיכות לאמירה של ההיאחזות בתקווה, וחנוכה והדיבור על נסים. כבר כתבתי שיש, אבל כל כך מוסתר וכל כך חייבים להסתיר וממש מרגישים מותקפים נוכח אזכור מילים כ תקווה, עתיד, צמיחה, אור, מהפך, שלווה וכד'. העניין הוא שלפעמים נסחפים רחוק אל הסכנה. רחוק מידי. את יודעת, באמת יצרתי סרטון כזה שיש בו טירופים של סחרור רגשי, וגם כל מיני היברידים גרפיים של מצבי אנושים של הנפש. ואודי, שוב, סוף סוף (לפחות כפי שנתפס אצלי, או לזכרוני) אתה מגיב מלבך להודעה עם כינוי לא ברור, לעובדה שיש לאחרונה כמה כאלה, ומתאר איך אתה מרגיש ואלה לא רק אנחנו ה'הזויים' מתארים את תחושותינו בעניין. לי עדיין לא נוח (מחרפן, אם נדייק) שלא רואים כותרות של מנהלים. שאין עצים על ענפיהם, שמנגנון החיפוש משובש מאד מאד, שיש אפשרות להיכנס בלי כינוי. בפורום אחרים גם נוצר מצב של סיומת (לת) הווה אומר 'ללא תוכן', להודעות שכן יש להן תוכן. המלבנים עם השוליים המעוגלים שמוצאים מילות מפתח מתוך הודעות ושולחים אותך ללינקים רובוטיים - שרירים וקיימים אם פותחים את ההודעה בלשונית חדשה או מבצעים חיפוש, אבל לפחות לא ישר בעיניים. תודה, אודי, שפרסמת שלל הודעות אתמול, למרות שראיתי את רובן רק היום קצת אחרי הבוקר. ותודה משמעותית לא פחות גם לחברות שבראו את ההודעות האלה וגם שלחו. מיכל -  כתבתי לך גם בעצים למטה כמה הודעות. תציצי? הלוואי שתהיה מנוחה בסופ"ש. סוריקטה

סוריקטה מתוקה ! ... ... לא יודעת כל כך מה לומר..:(( ... קורה איתי משהו שאני לא יודעת לשים את האצבע עליו... גם עם אמא צביה יש תקופה משונה ביותר... בכל השבועות האחרונים ממש רבתי איתה... :((( 'עשיתי לה את המוות'.. כל 'פיפס' קטן הקפיץ לי את הפיוזים ו'הלך ' על השבוע... ודווקא בפגישה האחרונה היה משהו מוזר בכוון הפוך... משהו שלא חוויתי עד עכשיו... לא יודעת להסביר... זה היה משהו כזה... משהו....משהו שההרגשה כזו... כאילו אתה כזה עטוף לגמרי ושמור מכל העולם הזה... וזה היה כמעט כל הפגישה... חוויתי כזו הרגשה ע אמא צביה אבל זה היה בדרך כלל זמן קצר מהפגישה .. בפגישה האחרונה היתה איזו חוויה ייחודית... ... פתאום אני מתגעגעת לאודי... איזה משונה העולם ... משהו בי משובש בכל השבועות האחרונים... אולי כך משתגעים ????

סוריקטה אהובה אני לא מצליחה להחזיק במילים ולא מצליחה להבין כלום... מן מצב טמטום מתקדם. אין לי מושג איך אתפקד בעבודה בתקופה הקרובה. אני יותר מרגישה מאכזבת ונכשלת מול כל המילים האלה של אור ותקווה, כי הנה אני לא מצליחה. בהיותי במצב כזה יש באמת נימה של אלימות או תוקפנות במילים האלה. תודה שאת כל כך טורחת וחושבת וכותבת. אני לא הבנתי את התשובה של אודי והתאכזבתי כשמה שביקשתי היה אולי חיזוק או משהו להאחז בו. הלכתי וקראתי על הסביבון בסרט שמכריע בין שני מצבי תודעה אם הבנתי נכון, חלום או מציאות. אולי הסחרור מסמל את הפחד מההכרעה? אולי כל עוד יש ספק אני נושמת ומתפקדת? אולי אם אתעורר למציאות... אולי אני מקווה שכל זה חלום? אולי ואולי.. באמת שאני לא יודעת ולא מבינה שלך שירה

הי במבי, תהיתי האם לרשום לך תגובה על העץ הנוכחי או האחר שפתחת והופנה לאודי, עץ שאפילו מדבר חזק יותר את הגעגוע. היות שאספר כאן גם קצת עליי, החלטתי שתהא תגובתי בעץ הזה. ואני חושבת שלא רק שלא השתגעת אלא שכנראה כך בריא. כמה בריא. אני מצליחה להרגיש געגוע לעתים רחוקות בלבד, לזמן קצר בלבד, ורק אחרי שנים רבות של עבודה. אספר עוד משהו. וחשוב לי לספר אותו, ומקווה, אודי, שתשים לב. (בציפייה המחשבתית האכזבה מוכנה מראש, ואולי הצבתי אתגר שאין סיכוי מולו). כפי שאני רואה את עצמי כאן, ולא רק כאן - איני מביעה בגלוי ובגדול לרוב פליאה או התלהבות או הישענות, על קשה לי לומר, על אודי, למשל. מדמיינת לעצמי את היום בו תתרחש כאן פרידה. פרידה פרידה. מתוך הכרות עם עצמי, גם אז לא אוכל לגעת ברגש ויחסרו לי מילים ואפספס. ורק תקופה אחרי. כשיהיה שקט. ייפול בום, ואז הרגשות יעלו להם, ואז אפשר אולי יהיה לראות עד כמה הייתי קשורה באופן יוצא דופן אפילו, אבל כבר לא יהיה עם מי לחלוק. הטרגדיה של להיות סוריקטה. רציתי גם לפתוח הודעה חדשה שפונה אל סוריקטה ואומרת לך איכס את. ואז לומר בואו נסו תגובות שונות מהשטנץ הרגיל. בואו נראה אתכם ואת אודי מצליחים לגעת. לגעת ולהשאיר שלם. לגעת ולמלא ברוך. אתמול דאגתי נורא לחתולים בקור ובגשם. דאגה בלתי סבירה. הפרשנות המוכרת היא חרדה מהינמקות החלקים הרכים. היצורים האמיתיים מצליחים לשרוד די יפה. לאלו שבחוץ הכנתי בתי מלון. הנה - אני משוגעת. בינתיים. בוקר טוב לי ולעצמי סוריקטה

הי שירה, מוכר מצב הטמטום הזה... בואי לים. אפילו, את יודעת מה, רק לצפות בחוף הצוק שהתמוטט, אבל גם בהרבה מסביב העומד על תלו. וממשיך. 💕 סוריקטה

במבי, סוריקטה יקרות... במבי גם אני התגעגעתי אלייך...את חסרה פה כבר מזמן. ולא השתגעת, זאת פשוט תגובה האופיינית לך, לא לכתוב במצבים שנעלמים או שהקרקע קצת זזה ומשתנה. סוריקטה, גם את לא משוגעת...בחייך, מהקריאה אותך פה אני מבינה יותר ויותר עד כמה מדהימה שאת!!! יכל להיות הרבה יותר גרוע.בהרבה. עם חיים שכאלו... עברתן הרבה, כך גם אני ועוד חברות מכאן. זה לא עושה אותנו משוגעות!!! זה מערער, זה קשה, נכון, אך הי, אתן כאן! עם סיפור חיים, שהוא חלק מכן, כן משפיע, אך זה לא העיקר! אתן נפלאות! וטוב שאתן כותבות וכאן! נתתן לי המון כוחות מהכתיבה פה! אין על המקום הזה והביחד! אתן שוות! המון!!!

מתוקה.... ... ואולי זה מסוכן להתגעגע, לאפשר לעצמך להרגיש... אפשר להפגע... מתוקה שאת.. פתאום מתחשק לי לשים את כפות הידיים שלי על הלב שלך וכך לשמור שלא תיפגעי.. ואולי כשהפחד יפחת תרגישי את הגעגועים... אני חווה אותך כבעלת רגשות עמוקים... שלך, במבי

תודה גדולה מיכלי !!!! המילים שלך דייקו את החוויה שלי , את ההרגשה.. קראתי את התגובה שלך מס' פעמים.. תודה !!! חיבוק- במבי

חיבוק חזרה יקירתי! טוב לקרוא אותך..ואת זוכרת שאודי ממש אוהב געגועים ;) אז מעולה!!!! ואגב סוריקטה אני חושבת שיש הרבה יותר רגש בהודעות שלך ממה שאת חושבת.