..............................................

אני נשרפת מבפנים צועקת חזק נקרעת לפיסות קטנטנות לרסיסים דקים של אבק אדם אני לא נושמת לא יכולה לשאת את המראה שלי את הריח את כולי אני מתפוצצת הכל הולם חזק בראש אני נרדמת ולא ישנה אני מתפתלת מתפלשת בכאב הזה אני כל אלה ואני צריכה עזרה סליחה אבל אני לא יודעת לאן לפנות אני אמנם בטיפול ומשתפת בכל אלה אבל לא מקבלת עזרה רק משפטים כמו אני מבין ש... אני יודע ש... מצטער ש... צר לי וכו' אני לא יודעת איך לעזור לעצמי למרות שלדבריו רק אני אמורה לדעת. אני לא יודעת ולא מצליחה ואני מרגישה רע במיוחד גם מפני שאני לא יודעת וגם מפני שאני לא מצליחה. סליחה על כל מה שכתבתי אבל בכל זאת אשלח ואודי אתה תדע אם מתאים להעלות או לא. תודה

שירה יקרה, האמנם את משתפת אותו בכל זה? באותה העוצמה שאת משמיעה פה? נשמע לא הגיוני שאין לו מה לעשות ולעזור מעבר....יש הרגשה שהעצמה לא עוברת אל הטיפול..סליחה אבל כדאי מאוד להדפיס ולהביא לו מה שאת כותבת כאן, במפורש עם כל הדימויים. ולבקש עזרה במפורש. ולהגיד שלא עוזרים לך המשפטים שלו....יש הרגשה שהוא סומך עלייך במקום שבו את לא סומכת על עצמך...והוא חייב לדעת זאת!!! בינתיים, אנחנו פה, קוראות ו...מה בעצם את צריכה מאיתנו? שמרי על עצמך נשמע שקשה...בקשי שישמרו עלייך אם קשה מידיי..איתך.

הי שירה, חפצתי להשיב לך, אך השהיתי את תגובתי עד לאחר המענה של אודי. אני מבינה, ככל שנראה לי, מבינה מאד על מה את מדברת. מאד מאד. וכמי שעברה את הניסיון מול המטפל אומר, אעז ואומר מתוך סיכון שתשובתי תהדף או תתוקף - הייתי רוצה לשאול ראשית מדוע לאחרונה הגיע גל עכור עצום כזה. גל שבו נראה (לי) כאילו הזמנת את הדמות הפוגעת ואת מקיימת איתה יחסים הדוקים כבלתי נפרדים? מדוע את כל כך מתגעגעת לדמות הסוטה הזאת שהתלבשה לך באופן מאד בסיסי בראש ומשמיעה קול חזק על נפי השטח? האם הדמות הזאת אומרת שאת בוגדת בה כי את הולכת לטיפול? טיפול שאולי סוג של יוציא אותך בשאלה מהעולם שאפף אותך בעבר? טיפול שהיה בך לרגע ניצוץ של רגש כמיהה למטפל, קשר אליו, קשר קרוב קרוב אליו? (וכאן נראה לי שבטאת זאת). הזעקה, הנוראית, אפשר לפרש אותה כאצבע מאשימה שמופנית אלינו, גם אל המטפל, אנחנו שרואים מן הצד את התקיפה הבוטה הסוטה של הייצור, ועוורים ולא עושים מאומה. מעין תפקיד שמולבש עלינו. דווקא אנחנו. שאמורים להיות בצד של הטובים, המסייעים, שבעדך. שאולי רוצים שההוא, התוקף, ימות (וזה מסוכן לא פחות, כי אתם כל כך מחוברים שאז תמותו יחד). דיברתי רגעים כאלה בטיפול, אבל ייתכן שהם נוצרו בעוצמות חזקות יותר דווקא מחוץ לפגישה, ואז הייתי רושמת אותן גולמיות יחסית ושולחת אליו כתובות (לא שיחת טלפון) וזה גם סוג ההודעות שכמעט תמיד *לא* הייתי מקבלת מענה עליהן. וכמה התגוללתי בעצמי עוד יותר עקב חוסר הדיוק המצטבר כפי שנחווה בעיניי. אמרתי מספר פעמים (ולעתים מאד לא אהבו זאת כאן) שאולי גם בדרך הזאת ייתכן אלמנט הרסני. לא יודעת. יכול להית שאני טועה. כל מקרה ואדם ומטפל והדרך הייחודית שלו, שלהם. אז שירה, מזמינה אותך לחשוב על השאלה למעלה - מה זימן את הדמות עכשיו עוד יותר? אני מציעה גם את החופש הארוך שלו, ואת עכשיו שמגיע כאפטר אפקט אפילו חודשים אחרי שלכאורה חלף הטריגר. ועוד רעיון למחשבה - איך לדעתך היית מגיבה אילו המטפל היה, ללא בקשה מפורשת, יוזם ומציע לך פגישה נוספת (לאו דווקא מימוש) אלא הידיעה שהוא מציע פעם נוספת? רעיונות. שלך, אי שם בסבך העצים, סוריקטה

הי שוב שירה - המילים (נראה לי חשובות) הן סליחה ופיצוי. משאלת פיצוי אינסופי כמעט על העבר, או בפרט מהמטפל, מאודי, מאיתנו, על העבר. גם פה, למרבית הצער והעצבים (כי חלקיות, אי הגינות), הפתרונות הם, כנראה, בכיוון הפנימיים :-/ וסליחה - סליחה מהסביבה שהפננו אליה את האשמה, שלא האמנו לה שאכפת לה מאיתנו. שאנחנו לא מצליחים לתפוס שלמישהו בכלל אכפת ומה זה האכפת הזה. הלוואי שנמצא את שני אלו - הפיצוי הפנימי והסליחה. באמת שאני מנסה לעזור לך וגם לי. סוריקטה

יקח לי המון זמן להבין... הנה אני קוראת שוב ושוב ולא מצליחה להחזיק את המילים. אבל אנסה, משהו. יש הרבה במילים שלך ואני מרגישה שאת מבינה היטב. המשאלה להצלה, סוג של נס, אולי משהו ילדי שלא התממש, לא הצילו אותי, לא ראו אותי כדי שיוכלו להציל. הגל העצום הזה מקורו לדעתי ביאוש, שהנה הכל נשאר אותו הדבר. מקורו גם בקשרים שבשיגרה, זוגיות רעועה, חוסר אהבה, שינויים משפחתיים עם צמיחתם של הילדים הגדולים שעזבו את הבית והקושי להתמודד עם השינוי. מקורו גם בזמן שחולף, בגיל שמתקדם עם הזמן, בתחושת ההחמצה בשנות המשבר ומה שהוא הרס. האשמות עצמיות בעיקר. קולות ההרס, כמו מקהלה יוונית ברקע, ללא הרף, הכפשות שהופכות למציאות שלי, תחושה שאני לא ראויה. האשמות עצמיות ולא אצבע מאשימה. תחינה שיראו אותי. כעס על כך שלמרות שאני חושפת אין הקלה או ישועה, כעס על עמידה מנגד של המטפל, וכי מה יכול לעשות? אולי כמיהה שיאמץ אותי, שיגדל אותי. "וכמה התגוללתי בעצמי עוד יותר עקב חוסר הדיוק המצטבר כפי שנחווה בעיניי" כמה נכון גם לגבי, כל האימיילים שאני שולחת לו, כל יום, וכל התשובות שהוא משיב, כל יום, וחוסר הדיוק וחוסר התשובה במילים שלו. אני אשמה בכל, זה מה שאני שומעת ועם זה אני מסכימה. הנה לא השכלתי למצוא בתוכי את התשובות. כן הקול ההרסני מתערב בטיפול, מבטל את הקשר גם אם נחוו רגעים של קירבה. המטפל ממשיך ואומר שסוד ההחלמה בחמלה עצמית, אין בי חמלה עצמית אני לא יודעת איך לדבר לעצמי במילים רכות. אני יודעת לחתוך כדי לדרבן ולהרגיע, אני יודעת לרעוב כדי להרגיש נקיה. אני בתוך המעגל הזה. תודה סוריקטה על הכנות והנסיונות הכנים לעזור. אני מרגישה שאני נותנת לך יד דרך המילים בניסיון להבין. שלך שירה

הי שירה, מוצאת אותך אומרת בהודעה זו ומספרת, בין לבין, על דברים שאיני זוכרת שכך רשמת כאן באופן כזה ברור. כאילו היו נסתרים. נסתרים ובה בעת ברורים כל כך לכאורה. גלויים ומעוורים. לראייתי. אז אולי, כן, הייתי מנסה לחשוב איזה דברים (טובים) אנחנו מסתירות. מבינה מאד את לקיחת האשמה. רשמת כלפי עצמך, גם לי יש נטייה להשתמש בצירוף הזה, האשמה עצמית, שנאה ותיעוב עצמיים ועוד בלשון המעטה, ובכל זאת אנסה לדייק אותו (אולי עבור שתינו). שוב, חלק אחד מכה באחר ובתוכנו. אולי החלק שמטמטמם וחוסם קליטה וספיגה מתאימים יותר מהחוץ. מעוות את התפיסה. למיטב הבנתי התחושה העצומה היא גם פועל יוצא של פיצול, פיצול ואז ערבוב, ובלה בלה. אני לא חותכת באופן יזום, אבל מכירה את ההסתברות הגבוהה לתאונות עם חפצים, למשל, בימים סוערים, ולכן, עד כמה שאוכל אנסה להשתמש פחות בכלים מסוכנים, פחות להתעסק עם אש, מים רותחים, או זכוכית וכיו"ב. פחות לצאת לכביש. ובראש לעתים אצליח לדקלם לי " ******** (השם של המטפל שלי) אמר" כמו הנחייה אוטומטית מנותקת. אני לא מרגישה אותה, אבל אני יודעת שההמלצות שלו יכולות להתאים. לפעמים גם לא ואני עדיין חולקת. אני גם לא מקיאה באופן יזום ולא צמה, למרות שאוכל מאד להגיע למצב של אובדן תיאבון והקאות בשל תגובות רגשיות. נורא קשה. ולא בטוחה לגבי תחושת טיהור. זה מעין טיהור זיהום. הו, איזה חלום היה לי הלילה. ואודי, אמרת שאתה קורא. סיפרתי כאן שאיני צופה בסרטים כמעט. יש לזה כל מיני סיבות שאולי את חלקן אני בכלל לא יודעת. אחת מהן היא שאני מאד לא מוצלחת בלצאת מתוך הסרט חזרה למציאות. ראיתי קטעים מהסרט שהזכרת כאן, וזה החזיר אותי לחלומות איומים שהיו לי בלילות. החיבור שלי חזק מידי, ועדיין לא יודעת לעצור בזמן מספיק טוב. לרגע אמרתי לעצמי שאסור לי לראות סרטים כאלה. לפני כמה זמן היה כאן בחור ששאל לגבי סרט על רצח שצפה בו. רציתי להשיב, די דומה למה שאמרת, שייתכן שהיה איזה סיפור רקע. לו, בזמנו הייתי רואה סרטים, לצורך העניין בידיוניים, לא ידעתי לצאת מהם החוצה חודשים ארוכים. אנחנו כאן קצת איכשהו כאלה לפעמים, אולי? אשמח, אודי, וגם חברות שכן הצליחו לממש חלק מהפוטנציאל שלהן להיות עוד עם שירה. בבקשה, טוב? בבקשה. שלכם, סוריקטה

שוב תודה על ההקשבה הפעילה. רק לומר שאני לוקחת את המילים שלך, קוראת שוב ושוב ומנסה להתבונן ולהבין. רוצה לספר על החלום? וקצת על שלומך בימים אלה? שלך שירה