אי שקט, טמטמת ודברים אחרים

הי אודי, אני כל הזמן באי שקט ולמרות שאני יודעת להגיד מה הבעיה/אבחנה שלי אני לא מצליחה להבין או להתחבר לכל זה. יש את אי השקט בפנים ויש את זה שבחוץ, באמצע יש שקט אדיש כזה וסוג של טמטמת שלא מבינה כלום. אני מרגישה כל כך מפוצלת, בין מי שהולכת לעבודה, מתפקדת לא רע ואף זוכה להערכה, לבין העולם הפנימי שלא מפסיק לצעוק את הצעקות שלו ולבכות את הבכיות שלו ולהגיד לי את כל הדברים הרעים והנוראים. את כל זה אני מסתירה ומעטים יודעים, ודאי לא במקום העבודה שבו אני נמצאת חלק גדול מהיום. אני מסתירה מה שקורה לי בפנים, מתכסה בבגדים שמסתירים את הגוף ומרגישה דרוכה כל הזמן. העולם נראה לי מוזר ורע, האנשים ברובם גם, מפחידים אותי, תחושה כאילו הכל רוחש רוע, אנשים עושים דברים רעים ומגעילים. בבית אני עסוקה בילדים ועבודות בית, מנותקת לחלוטין, רובוטית וקהה. קשה לי להתרכז בקריאה או נגינה למשל ובמקום, כשיש לי פנאי אני יושבת עם הטלפון מציצה פה ושם ומחכה כנראה לאיזו תגלית מרעישה או אולי שמישהו מבעד למסך יראה אותי. לפעמים אני רוצה לבקש ממך מילים רכות וטובות, כאלה שיגרמו לי להרגיש ראויה בעיניך, אבל אני מתביישת. אבל הנה אמרתי את זה. תודה שירה

הי שירה, רק עכשיו הגעתי לכתוב. יפה שלי - רציתי לומר - בואי, בואי ננגן בארבע ידיים. או בדואו כלשהו. האבחנה - אם הבנתי נכון - לא חייבים לדבר ברבים וגם לא לקרוא לחלקים בשמות. די בכך שיש שניים עיקריים שמקיימים בינהם יחסי סאדו- מאזו, למשל. וכפי שאביב גם אמרה פעם - כולנו מורכבים מחלקים, שכל אחד מהם בא לידי ביטוי במצבים שונים. הטמטמת כחומה שחוסמת כניסת טוב. חייב להיות שם חרך, קטנצ'יק שתיפול לתוכו אנרגיה טובה. פעם דימיתי זאת לרצפטור בתא חי. או הפריית ביצית. תחושת ההסתברות הנמוכה להתאמה ולהצלחה מאכזב כל כך. ואכזבה היא מילה קלה בכדי לתאר. תהיי, טוב? סוריקטה

ההזמנה שלך נוגעת ללבי.... המילים המסבירות שלך עושות קצת סדר. תודה על כל זה ועל שאת, את! שלך שירה