תמונת מצב................,..

אודי וכולם, התקופה האחרונה מרגישה כמו שנים. הכבדות של כל יום מצטברת. אני לא מנסה יותר להבין, נכנעתי. מהמשפחה אשמע שאני צריכה לעשות דברים לעצמי ובכוח, מהמטפל אני אשמע שהכל בגלל התנגדויות. אשמה אני בהחלט יודעת לקחת אבל אני לא רוצה יותר לשמוע כי אין לי מקום. ימים של דכאון תהומי, חוסר תחושה של זמן ומקום, עייפות, רצון לברוח גם מהעבודה שהיתה סוג של מקום מבטחים. ועוד קשיים שנערמים פה בבית ואני שאף פעם לא יודעת להניח לאחר לסבול ומתגייסת. אין לי על מה לדבר, כלום לא מעניין אותי והכל מאוד מכביד עלי. אני שותקת. בתוך כל אלה החלטתי לעזוב את הטיפול משום שאינו מועיל. אפשר להחזיק המוני שנים בטיפול רק מהאמירה שאני מתנגדת ואפשר לחפש המוני דרכים אחרות. פתאום נשבר האמון לגמרי. למרות שהלכתי באדיקות ושלחתי מעלים בעקשנות כמנסה להבין כי כנראה שהיתה עוד תקווה קטנה שזה אפשרי, אבל הפסקתי. המטפל נראה לי כמו זר גמור, אני לא מכירה אותו יותר. השאלות שלו על איך הוא יכול לעזור לי (בלוואי הייתי יודעת), האמירות הקלישאתיות על התנגדויות מחד ועל כך שאני המומחית לעצמי מאידך, שמות את כל הדבר הזה שנקרא טיפול, שבאמת ובתמים האמנתי בו, תחת סימן שאלה גדולה מאוד. ואולי זה הוא? אולי מי שעוסק במחקר עוסק פחות באנשים, בחוויה הייחודית של כל אחד? ואולי זו אני? זו אני, הרי זה ברור ואיש לא יאמר אחרת. אבל הייתי רוצה שמישהו ישא בנטל האשמה יחד איתי. תודה שירה

עצוב לשמוע שהרמת ידים והחלטת להפסיק טיפול אך לגמרי מבינה את תחושת הזרות כלפיו מעין..מיציתי הכל ואין עוד מה לחדש... יתכן וזה מה שאת כן זקוקה כרגע ..לתת לעצמך זמן רק עם עצמך לברר רק עם עצמך מה באמת ... יותר קל לו לומר שאת האחראית ורק לך התשובות מאשר לנסות עוד דרכים לפתור..כך לפחות למדתי מהמטפלת שלי.. נכון שזו גם אחריות שלך אך לא רק שלך ולא משנה כמה זמן את בטיפול.. יתכן ולא יסכימו עימי שכך אני כותבת אך לפי מה שאני חווה בטיפול אצלי היא אינה מוותרת לי ולו בפסיק אחד הכי קטן שלא יעלה וידובר גם אם כבר דובר שוב ושוב עד לפתרון ...לא מרימה ידים אני לפעמים כבר איני מסוגלת עוד אך היא לא מוותרת וכל פעם באה עם משו חדש כדי להמשיך רק לא להשאיר אותי תוהה מבולבלת או בחוסר פתרון לכל ענין ומעולם לא זורקת עלי שום אשמה ש..אני צריכה לפתור..לי הפתרונים.. מקווה שתמצאי בקרוב את עצמך..אותך..תוך כדי שאת דואגת ומטפלת בעצמך.. חיבוק עד אליך אם לא מפריע חטולית

שירה יקרה האמת שאני לא יודעת מה לכתוב לך מבינה שממש קשה שמפילים עליך את הרגשת האשמה ואומרים לך שיש לך התנגדויות. מה שכן חשוב זה לעשות סגירה עם המטפל אם את מחליטה לסיים טיפול כדי לאפשר מעבר למטפל הבא. אני הייתי אצל למעלה מ 20 מטפלים עד שמצאתי את המטפלת הנוכחית... שירה- אני באמת מבינה כמה שקשה עכשיו ...אין לי ספק שאת עושה את המקסימום ואני מאמינה בך. תשמרי עליך יקרה ינשופים

תודה רבה חטולית יקרה על המילים החמות והחכמות ועל החיבוק. מאחלת לך סוף שבוע רגוע ככל שניתן. שלך, שירה

ינשוף יקרה, תודה על ההבנה והשיתוף, על המילים הטובות. אני יודעת שאת כל כך מבינה. שלך שירה

היי שירה, נכנסת לרגע, קוראת אותך ורוצה לאמר שעצוב לקרוא. אולי בכל זאת ניתן להגיד לו את זה ולראות מה דעתו? לחשוב יחד אם ניתן לעשות משהו. אני מאמינה גדולה בטיפול. אצלי זה עבד. בהצלחה יקרה. מאוד מקווה שתמצאי את מה שמתאים עבורך.

שירה יקירתי, ממש ממש מנסה לחשוב יחד איתך. שאלת פנטזיה, ונדמה לי שכבר שאלתי - האם יש לך משאלה (לחלק ממך, בניסוח אחר) שמישהו מהאנשים במציאות שלך, או אפילו מכאן, בפורום, יאתר מי את, ומי המטפל, ירים אליו (למטפל) טלפון, ויתאר את מצבך על גבול החיים והמוות, מבחוץ? לא תהיה כאן הסתרה, מי שיעשה זאת ידווח לך שכך עשה, ותוצאה של השיחה תהיה התקשרות (טלפונית בתור התחלה) של המטפל אליך. אולי פעולה כזאת (שיש בה גם פריצת גבול, אולי, אך גם מתחייבת, אולי) תיתן תוקף ותחבר אותך להרגשה מוסתרת, לחמלה בך, שהמטפל מאד מאד דואג עכשיו? הכי דואג שיש? אולי כך(או אחרת) ניתן לחבר למשהו רך וממיס? מוזמנת להעלות פנטזיות, גם אם לא נראות לך ריאלות בהקשר. סוריקטה

תודה מיכל יקרה, שבאת וקראת וכתבת. בכל זאת, אלה דברים שנאמרו בטיפול, אבל נראה שקצת איבדתי את הדרך. שלך שירה