בוקר ושבוע טוב,

הי כולם, רוצה לספר. לספר עכשיו שיש רגעים, ובפרט כמה שעות מידי יום בהם יש אצלי נפילות לדיכאון עמוק במיוחד ותהומות ייאוש. בחרתי במכוון שלא לכתוב כאן כשאני מחוברת חזק כל כך ל בואו- נקרא-לזה יצר המוות, כשזימנתי לי בראש את הביוב העמוק והגואה והסורגים הפרוצים, אלא להמתין לאיזון יחסי, שכבר מתאפשר אחרי עבודה נפשית רבה. וכך, נראה לי הוגן מצדי. שתקתי והתבחשתי במחשבות, אך בסופו של דבר פניתי לבני אדם לעזרה. בחרתי באלה שמתאימים עבורי יותר, אחרי ניסיון והכרות, כשהתגובות החוזרות אליי עדינות ומתחשבות יחסית. היו בחירות שתוצאתן הייתה תגובות תוקפניות, להרגשתי, נאלמתי והפסקתי עם זה. אצל אחד הצעירים במשפחתי גילו סרטן מהסוג הפחות נחמד בשלב מתקדם, והחיים ממשיכים. וביום שני נעשה מה שגדולים עושים - הולכים להצביע. ואחרי שרשמתי - שוב בא גל ייאוש ייאוש, והנה קמתי בבוקר. הגוף מתנוון - תוצאה של דלדול הורמונלי - חתיכת אומץ עבורי לטפל בזה - ומטפלת. מנסה, לפחות. סוריקטה

סוריקיטה יקרה מבינה היטב את המקומות שאת מתארת-את הייאוש ודכאון... אם היית שכנה שלי הייתי באה לחבק אותך אולי והייתי אומרת לך שאני רוצה לעזור ולהיות החברה שלך... כואב לי ועצוב לי על כך את מרגישה.. אולי אפשר להיות חברות אפילו מרחוק?!- לתת יד דמיוני לאחז בו... שמרגיע ואומר אני איתך!

סוריקטה אהובה, עצוב לשמוע שכך. טוב שאת כותבת וגם משתפת בסביבה הקרובה למרות שהתגובות לא תמיד מתואמות וזה סוגר מאוד. החיים ממשיכים אני תמיד שואלת איך... איך אשה אחת צועקת הצילו והחיים ממשיכים איך המטפל יודע והחיים שלו ממשיכים ואיך כל כך הרבה רע בעולם והחיים ממשיכים יצר החזיקי מעמד איתך שירה

סוריקטה יקרה, למרות הכל פנית לאנשים כך שכנראה את האמנת בהם ובטחת בהם, שמחה לשמוע שידעו להכיל. ויש מי ששומע.... טוב שכך.

מבינה היטב את אותם מצבים של נפילות ליאוש עד יאוש תהומי.. לצערי אין לעולם לצפות לתגובות רצויות גם מאלה שמהם כן עשויים להיות תומכים או..עדינים ומתחשבים..מנסיוני המר . צר לשמוע על החולה החדש ..מה גם שצעיר..המחלה הזו מזוויעה.. וכן יפה שלי למרות הכלללל החיים ממשיכים.. ואת האמת לומר אמיצה ונהדרת .. אוהבת חטולית

הי ינשוף, אני מדמיינת שאנחנו סוג של שכנות :-) את מתוקה ממש. סוריקטה

הי שירה, שאלה טובה. אני חושבת שהתשובה המעצבנת לשאלה היא נפרדות. לא קשר סימביוטי. ויש אנשים, אולי כמונו, שמקריבים עצמם למען. באופן מוגזם שמבטל את העצמי. אולי. ונדמה לי שאנחנו לא צועקות צועקות. כלומר, מרימות קול טכנית. הצעקה שקטה כל כך. כמה שקטה כך יותר מפלחת. איתך, סוריקטה

הי מיכל, פניתי לאנשים. נכון. ידעו להכיל. והם לא קמצנים או חמדנים או יהירים. תודה לך, סוריקטה

הי חטולית מתוקה, לא בטוחה שמגיע לי כל זה, אבל תודה יפה שלי. שלך, סוריקטה

... עד שנכנסתי עכשיו, העסקתי את עצמי כך, שבכלל שכחתי שיש פה פורום... לילה טוב, סוריקטה