ימים כאלה משונים...............................
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
הי אודי וכולן, המצב הזה הזה איכשהו מתאים למצב הנפשי שלי, לצורך להתבודד, לא להרגיש לא מספיק או לא בסדר כל הזמן, לא לרוץ, להוריד פעילות. להיות שקטה. אני כל כך שקטה אפילו לעצמי. אני קצת קהה מרגישה איך במרווח הזה ביני לביני קורים דברים בלי שאני בכלל מחוברת אליהם. בינתיים אני לא מצליחה להתאים את הטיפול לרוח התקופה. אין לי פרטיות וקשה לי להתחבר לְז׳אנר של טיפול אונליין. למרוץ שכבר עשיתי את זה בעבר. לא, זה לא אותו הדבר בכלל. בינתיים מה שגורם לי לתסכול גדול הוא העיסוק באוכל. כחלק מהמצב הבית רעב יותר, רעב כל הזמן, בא להם ככה וככה, והמטבח פעיל ללא הרף, ערמות של כלים, ריחות של אוכל. זה קשה לי מאוד ומביא אותי לא אחת לדמעות. ככל שאני מתעסקת יותר באוכל כך אני אוכלת פחות, יש לי בחילות, אני מנסה לא לשבת לארוחות אבל לפעמים זה בלתי נמנע וכשילד בן תשע אומר אמא לא אוכלת כלום אני חייבת להוכיח ההיפך ולהחזיק את האוכל עד שאפשר לקום מהשולחן. ומה שלומך אודי? מניחה שאתה עובד באינטנסיביות בבית החולים. שמור על עצמך. שירה
היי שירה, גם אצלי אוכלים המון. ואני הפוך ממך..אוכלת איתם ובלעדיהם. נורא!!! תנסי לתת להם זמנים קבועים לארוחות. ושהמטבח לא פתוח 24/7 מי שרוצה שיקח לעצמו ושינקה אחריו..אנחנו לא משרתות שלהם! מבינה. מצב משונה לכולנו. איתך יקרה.
את יודעת, שירה, הימים האלה - אומרים עליהם שהם שעתם של האינטרוברטים. בעיניי, ימים מעניינים מאד, ועוד ייכתב עליהם המון, ויונותחו רבות מבחינות מגוונות, כך משערת. הקטע עם האוכל, התחושה של ההתעסקות סביבו כל הזמן מאפיין המון משפחות. מניחה שאין באמירה משהו מנחם או מועיל עבורך. מיכל, אולי העלתה רעיון יפה מתוך חוויתה עם המשפחה. דמעות יכולות להיות חיבור או שחרור. אותן דמעות שסיפרת שלא יוצאות. ואולי זו אינה התפרצות הדמעות הענקית אותה אנחנו מדמיינות, זו שבמחשבתינו אין איש שיוכל להכיל. ילד בן תשע, וגם ילד קטן יותר - רואה. שווה להקשיב לו. מאמינה שהוא איכשהו גם מבין שאת מתרוקנת מייד אחר כך. את אמא מקשיבה. אולי דרכו תוכלי להתחבר לחמלה לילדה שהיא חלק ממך. הפגישות הוירטואליות - מנסה לחשוב על מיקום אפשרי, מרכך ואינטימי חלופי. חשבתי על הפסנתר, שהוא יכול להיות ידיד - האם הוא בחדר נפרד? אולי לא חכמה או מגובשת מספיק הבוקר, וניסיתי כמה מילים כהתחלה של כיוון. שלך, סוריקטה
שירה אהובה אכן ימים שכאלה משונים במיוחד אצלי שאיני יכולה לצאת מהבית בגלל מחלות כרוניות...קשה ... אוכל...לגמרי מבינה אותך. לא פשוט בכלל.. אצלי הנושא של האוכל כשאני לבד..ממש גרוע..כל היום מנשנשת... וילדים אינם מתרוצצים בין הרגלים..כמה חבל היה יכול להיות יותר נחמד לא יכולה עם השקט הזה כמוך..כל היום כמעט מול החדשות ..וכמובן בווצאפ.. שירה אהובה מבינה שכל המצב מאוד קשה לך ושיחות הטלפון באשר הן לא מדבר אליך... אני בעת הזו מעדיפה שיחה אפילו של מחצית השעה עם המטפלת ולא להיות לגמרי מנותקת.. מקווה שימים אלו יחלפו כהרף עין ... ומכאן שולחת לך חיבוק רך ונעים אם לא מפריע לך עד הפעם הבאה חטולית
חכמה ומגובשת כתמיד! מוצאת נחמה במילים שלך וביכולת להבין אותי... סוריקטה יקרה, אכן שעתם של המופנמים ומשהו בי שמח (לא יפה, אני יודעת ובכל כל זאת העוצר הזה נותן לי שקט יחסי) הפסנתר במרכז הבית... ואת יודעת מה? הוא הציע שאשים אוזניות ואקליד את התשובות ורק הוא ידבר. בינתיים אני פוחדת שהשיחות ירעו את מצבי, בלי אינטימיות בלי כל המימדים. איך אץ מסתדרת? את מקיימת שיחות בסקייפ? תודה שירה
תודה מיכל, על ההבנה. ניסיתי זמני ארוחות אבל אני חלשה מדי מכדי לעמוד בפני בא לי משהו או לא יודע מה בא לי או מה יש... שלך שירה
הי שירה, ימים מאתגרים, אבל מעניינים מאוד בעיניי ואני רואה דברים יפים שקורים. ובאשר להנחתך - אני אכן עובד מאוד אינטנסיבי בבית החולים בימים אלו... אודי
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
