שלום לכם יקרים ואהובים !!!

.... וואוו.. אני מרגישה איך לאט לאט נגמר לי כל הכוח. גם הרזרבי... ... זה כל כך בלתי אפשרי... .. ואני כל כך מנסה.. גם אמא צביה מנסה... ... אתמול ,שוב נסעתי עד הקליניקה שלה וחיכיתי... ידעתי שהיא מגיעה ב 16:00 .. אני יודעת שביום ראשון ,אני הראשונה אחרי ההפסקה שהיא לוקחת לעצמה מעבודה של לפני הצהריים.. ...חיכיתי וחיכיתי..קצת במתח ..ידעתי שזה יותר מ 100 מטר.. אבל ידעתי שאני חייבת לראות אותה ממש ממש שלא דרך זכוכית האייפון... .... לא ראיתי אותה... .. כשדיברנו דרך הדבר המעצבן הזה היא אמרה לי שהיא הקדימה הפעם.. התחלתי לבכות... הרגשתי שזהו..לא יכולה יותר... ... ודווקא היא כל כך מנסה.... איזה קטע.. היא ישבה על הספה איפה שאני תמיד נמצאת.. היא עשתה לי סיור וירטואלי דרך האייפון.. אולי ניסתה להזכיר לי איך החדר נראה... ... בגלל המצב ההזוי הזה אנחנו מדברות דרך הוידאו של הוואטסאפ 5 פעמים בשבוע. מראשון עד שישי.. אבל איכשהו זה כזה לא מרגיש... לא יודעת אם אני מובנת.. כל כך הרבה פעמים אמרתי לה שזה לא עוזר. זה לא זה... .. אני לא בנויה לדבר הזה.. אין לי את היכולת הזו לדבר איתה דרך הזכוכית... זה לא זה... זה זכוכית... זכוכית ...נמצאת בכלוב ורואה את אמא צביה דרך זכוכית.. ... מרגישה שלאט לאט נגמר לי החמצן

הי אודי ובמבי גם, "אבל היי גם כאן וירטואלי" (ויותר) אהבתי. וגם את ההבטחה שדברים יחזרו לתיקונם. ושוב, מעניין שיש משהו ב'זכוכית' הזו שאני דווקא מרגישה שמגן עליי. אולי. לפעמים. מבלבל - יש בזה משהו. סוריקטה