,............................................

הי משהו נקרע. אני מרגישה איך נקרעתי ממנו והכל הפך לא ברור. צריך להחזיק את הרצף. להחזיק את זה חזק כי הכל אצלי נעלם ואני נותרת עם ארשת מטומטמת של סימני שאלה. הרי כלום לא קרה. מה עשיתי ? שבע שנים את מחזיקה משהו ולא מרפה. שבע שנים את מתעקשת על סיפור שאת לא מחוברת אליו. אבל היית מחוברת לכאב לדכאון לרצון העז למות לנסיון הכושל. מפני שאני לא מבינה שוב עולה בי כעס עצום על עצמי ורצון לפגוע בי חזק שאבין. המון ימים לא כתבתי אליו. כתבתי לעצמי, כמו פתקים ואסרתי על עצמי לשלוח. אחרי שבועיים שלחתי וקיבלתי את התגובה הרשמית, הלקונית. כעסתי ששלחתי. מה זה משנה. המלחמה היא לבד. הוא לא ממש מחובר או מחוייב. סליחה על המילים הקשות שירה

היי שירה רוצה לחבק אותך מרחוק. זאת תקופה הזויה לכולנו. לא יודעת מה כתבת ולמה ציפית ממנו...אבל כנראה זה לא היה עובר במילא אצלך עכשיו....תקופה וגל וזה עובר...יעבור. החזיקי מעמד!

הי שירה, רגעים מסובכים בטיפול, אולי המסובכים שבהם. אולי הכי כך, בעת בה עובדים הכי הכי. אולי זו העת. מאד מאד (מאד) מזכיר את יחסיי ביני לביני ואת ההשלכה על המטפל בפרט (למשל, עניין התשובה שלו, שנתפסת בעינייך, או בעיני החלק שקולו נשמע ביותר אצלך, כרשמית ולקונית). המטפל שלי אולי היה מפרש לי את השליחה והעיתוי שלה כמלכוד עצמי להשגת תוצאה שתתלכד עם העולם הפנימי. את מדברת על שבע שנים - זה המשך, זה הקצב. אולי פחות לדחוק, אולי פחות להאיץ. לא לתת לטיפול ליפול. ללכת בלי דעת אפילו אם את במצב של פרגמנטציה, והגוף מוליך והראש לא יודע למה. גם אני מרגישה אצלך את הכמיהה והנזקקות והביחד. ואת האכזבה. מהנפרדות. אולי. שלך, סוריקטה