אתם יודעים ש

אתם יודעים ש כשאני כותבת כאן, אני במצב שלא מסוגל להוציא הגה? לא מסוגלת לדבר? לפחות לכתוב כן, לפעמים, מה שגם פעם לא. לפחות היום, כעבור כמה שעות אני כן מצליחה לחזור לתקשר. פעם אלה היו חודשים ושנים. אתם יודעים ששתקתי, אבל ממש, מכל בחינה, המון המון המון? אתם יודעים שלא רק מילים לא מצאתי פנימה ולא הוצאתי, אלא גם קונקרטית כל מיני אישויים גופניים, שאמורים להיות מופרשים החוצה ונשארו בפנים? אתם יודעים, שזה לא נשמע אפשרי בכלל, בטח שנשמע בלתי אפשרי לאורך שנים, והיו דליפות מכל מיני מקומות אחרים? הי כולם, סוריקטה והכאב.

סוריקיטה יקרה אני מבינה מאוד.. מטפלת שלי אמרה לי שאני הייתי ואולי עדיין בסוג של תרדמת... איתך בלב ינשופים

סוריקטה יקרה! היום את במקום אחר אולי, יכולה יותר לדבר.

את נשמעת ממש כמוני הרי קראת את מה שכתבתי בהודעה שלי נכון? כן ימים כאלה ממש משתקים גם מילולית וגם רגשית כל כך מבינה את שעובר עליך בימים האלה איתך יקירתי חיבוק וירטואלי אינו מזיק חטולית

סוריקטה אהובה, כמה כאב... ובכל זאת המילים מצליחות למצוא את דרכן לכאן והלוואי הייתי מוצאת את המילים הנכונות עבורך, הלוואי הייתי יודעת מה יוכל קצת לטשטש את הכאב. השתיקות הרועמות האלה, החיים בתוך בועה של שקט מדומה בפנים והנסיונות ליצור נפרדות מלאה מהעולם שבחוץ, לא לתקשר איתו, לא לתת לגוף לתקשר עם העולם שבחוץ, להשאיר את הכל, את כל הכאבים בפנים. כמה קשה וכואב. כמה לבד. איתך שירה

הי אודי, נזכרתי! רציתי להציע תיקון - כתבת כחוט מקשר 'המקום של הכאב בתוך כל זה' ואני אשנה ל המקום של העונג בתוך כל זה... סוריקטה