אודי ...

לא יודעת ממש מה אני צריכה ממך.... אני עצובה שוב. אולי סתם זה בטבע שלי מדי פעם להיות ככה. אולי זה אופי? גם לא ממש יודעת לשנות את המצב הזה...המון שנים בטיפול לא עזרו לי...לא מובן.אולי מתנו קצת את העוצמות אבל עדיין.... חודש וחצי לא דברתי איתה והיא חסרה לי....מצד שני לא ממש רוצה או צריכה לחזור לטיפול..לא בטוחה בכלום. הקורונה כאן והיא לא נראית שהולכת לשום מקום. אז פגישות זה במרחק עם מסכה...וזה יוצר דיסטאנט ממש אצלי...כאילו ללכת אליה סתם כשזה לא יעיל....אז למה אני רוצה ללכת אליה שוב? לא יודעת. .. דבר אחר. הבן שלי כרגע אמור לעשות פסיכומטרי. הולך לקורס מאוד מאוד אינטנסיבי במקום חודשיים דוחסים לחודש. והוא לחוץ מצד אחד ומצד שני בשאנטי. מוזר. כאילו קם מאוחר ועד שמניע ואחר כך נלחץ שלא מספיק....והוא לחוץ מהקורונה. לא נותן לנו לזוז לשום מקום ..פוחד מבידוד ושלא יוכל ללכת לקורס או לעשות בחינה...הוא לחוץ ברמות. מה עושים? יש דרך להרגיע מהקורונה? הוא מוצא ממש סיבות רציונאליות שלא לצאת שאנחנו לא נצא. איך עומדים מול זה? מה עונים לו? ומה עושים עם זה שהוא לא מניע מצד אחד מצד שני נלחץ? כי אם אתה לחוץ מהבחינה וחושש אז תלמד יותר לא?? תתן גז... מדוע הוא לא??