עוד צעד... גאה בעצמי.

היא נמצאת השבוע בשמחה שלה.. אני בעצב שלי נשארתי. אבל ואבל גדול. הצלחנו שבוע שעבר עוד לתפוס איזו פגישה בדקה התשעים.. למזלי.. והשבוע שנשארתי לבד. אולי לא ממש לבד. החלטתי להעזר. בחברה טובה שמספרת לי על עצמה ואני נו...לא ממש וגם לא הרגשתי אליה קרובה...אבל הרגשתי צורך. ידעתי שהיא תבין. וצדקתי. נפגשנו בבית קפה. שוחחתי איתה וספרתי לה על המטפלת. הרגשות שלי. על מה שהיה בעבודה עם האב...והרגשתי פתאום שיש לי מישהיא!!!! לא יאמן...כמה שהמטפלת ניסתה שיהיו גורמי תמיכה מחוץ לטיפול. כמה שניסיתי אני. מלא. המון. תמיד מצאתי תירוצים למה לא לשתף...למה אין לי חברה טובה ונפש חיה וכמה אני לבד. לא יצאתי מהלופ הזה. והנה מעז יצא מתוק ;) שיתפתי והחברה לא לעגה...לא ריכלה. הקשיבה. נתנה כתף הבינה!!!!!! וואו... נס! מעניין איך פתאום זה התאפשר. הרי תמיד החברה הזו הייתה שם!!! שנים. רק שאני לא בטחתי בה..פחדתי לספר. מה היא תגיד? איך תגיב? הסוד היה שמור למטפלת ולמישהי שקצת קצת התקרבתי. אבל לא ככה...פעם ראשונה שספרתי על הטריגר.. על מה היה לפני שנים.. לא פרטים ממש אבל התחלה. פירצה של סוד של שנים...שנשמר רק בטיפול. ויצא השבוע...והפחד נעלם. ...ומרגישה שניתן להתקרב. לסמוך. מקווה שתשאר התחושה הזו. זה עשה לי טוב...

הי מיכל, נדמה לי שפתחתי הודעה וסיפרתי על משהו דומה (לא זוכרת האמת...) ואיני רואה אותה מופיעה עדיין - בכל אופן, אני כבר מספרת בשנה האחרונה לכמה אנשים שסובבים אותי. אבל נדמה שאני מספרת מתוך ניתוק, כאילו זו ההיסטוריה של מישהו אחר, ועדיין לא נשענת או נתמכת. לאנשים ותיקים, לאנשים חדשים יחסית. כתבתי גם לחטולית על ההרגשה שעבורנו היות הסיפור בחוץ יכול ליצור תחושה שמסכנת אותנו. לא מבחוץ, אלא מבפנים. תמתיני עוד כמה ימים ותראי איך הנפש מתמודדת עם מה שקרה. שמרי על הטוב. שלך, סוריקטה

מיכל באמת יש לך סיבה להיות גאה בעצמך גמני גאה בך על שהצלחת לשתף לא פשוט ולא מובן מאיליו כל הכבוד צעד גדול ומבורך חטולית

שתיכן מבינות..כלומר סיפרתי אבל לא ממש. לא מי. לא מה היה ...רק תחושה והרגשה של הגן. סיפרתי גם פה פעם שנפתחתי קצת לחברה (אחרת)כן סוריקטה זה מלחיץ..אבל עשה לי טוב. ותחושות אכן משתנות. אבל שמחה שהצלחתי להעזר. ועוד אומר שבשונה אליכן זה היה ברצון שלי וצורך שלי לבוא להתקרב. להתחבק במיטה בלילה .. אוהב לא אוהב אותי...לא יודעת....בגיל צעיר מאוד ונפסק בגיל 7....בלי לדבר, להסביר למה???? ולהרגיש דחויה ולא רצויה עד עצם היום הזה....הדלת ננעלה לפתע. בכיתי נורא ויותר לא באתי....הייתה התעלמות שכזאת...ניסיתי מולם לברר הם מכחישים...זה צעד בטיפול שעשיתי. רק המטפלת יודעת...ורק בפורום פה יודעים וגם לא ממש הכל. ברמזים. אודי..כנראה שזו הסיבה שפוחדת להתקרב. לספר בכלל. אולי כשלא יהיה יותר בחיים אז אולי.....איש מלבדכם והמטפלת לא יודעים. החברה יודעת על הגן...ושהיה משהו אבל לא חקרה. מפחדת .... אשלח לפני שאתחרט

אגב סוריקטה..זה אכן מסכן אותנו!!! לא רק מבפנים. קונקרטית ממש מבחוץ! ...זה יצור בלאגן וכאוס. אז גם מה שספרתי שזה ממש מעט ללא פרטים בכלל..וגם פה שפה אני כבר נלחצת.....זה ממש בקטנה. ברמזים...