פוחדת לפתוח הודעה

פוחדת, כי פתיחת הודעה לכאורה מחייבת אותך, אודי, להשיב. ואז פעמים רבות אני מרגישה שהתשובות שלך, אודי, כל כך מכאיבות לי, ולא קולעות, שאני רוצה לוותר. חלק מהבנות מצליחות לדבר אליי נהדר, אבל איפה אתה, מעבר לשמירה על המקום (שזה תפקיד ממש ) אבל איפה אתה, גם אתה, ולא רק מאחורי הקלעים...? הקבוצה צמחה בלה בלה בלה, אבל משהו בי עדיין מבקש בנוסף חתימה שלך, שתאגד את כולן, תרכך, בתוספת אישית ולא נו, היו כאן תגובות נפלאות, למה שאני אתערב. או מספיקות שתי מילים הכי מתומצתות בעולם ממני. תגובות מסוג שסוגרות אותי. קוטעות. חונקות. זה מפריע לי להמשכויות מול הדמויות האחרות כאן. ואני יודעת שאלו ימים מוטרפים. ואתה ממש לא חייב לי או לנו כלום. אולי בכלל ההיפך, ואני חתיכת זבל כפוי טובה, ואולי היית כותב על איפה אתה נמצא , ואולי בכלל אני צריכה לומר תודה שאתה שנים פה, ובתוך העומס שלך גם נותן ליצור סופר מעפן ודרעק כמוני להתבטא, אולי היה עוזר לי להבין, ולא רק בגלל שהקבוצה צמחה (ביטוי שמעצבן אותי). אילו היית אומר שמיצית, שאין לך כוח, שאתה סופר עסוק וסך הכל אנחנו פחות מעניינים או שזו כבר התקלה עבורך להמשיך להיות תקוע עם הפורום הזה. אולי ההודעות שלי קשות כל השנים האלה להכלה, ואני מקשקשת, ודי כבר עם זה. לכי.מה לא הבנת. תגיד כבר משהו. כי אני שואלת את עצמי למה אני פה בכלל. כי רע לי פה. ואני כועסת על עצמי (לא בטוח שזה לכעוס טוב). ולא רוצה להגיד שנה טובה. שנת אשפה. הסגר מעצבן אותי, אבל מבחינת ה'חג', אני ממילא לבד כל השנים. זה לא ממש לא שונה. גם אמשיך לעבוד כרגיל, ויותר, בלי מרווחים בכלל. בין בידוד לבידוד. ובסגר, מוגבל מרחב. הלוואי, אגב, שימרדו בסגר במקומות הפחות צפופים. למה אנשים בודדים כמוני שלא מתקהלים, ותופסים מרחק עצום גם בלי קשר לקורונה צריכים להיות בסגר. למה אני לא יכולה לכתוב חופשי, כשיש לי משמעת עצמית וסך הכל אני אדם אמין, ואפשר לסמוך עליי, כי יש במקביל טרולים שמנצלים מצבים לרעה. ולמה אסור לומר לי מילים כי אולי מישהו יקנא. סוריקטה והמפלצות

היי מתוקה שלי.. כתבת כל כך בכנות את מה שיושב לך בבטן.. את הצדדים השונים לכאן ולכאן.. מה שמראה על אנושיות. הדברים הם לא חד גוונים.. תמיד מעורבים רגשות שונים... מוכר לי מאוד מעצמי...... קראתי אותך גם למטה בשירשור על החרדות.. כל כך מפחדת מהעתיד הזה... כל כך פוחדת שמה שיש היום גם יאבד.. חלילה.. פוחדת ממש!!!!! זה משתק אותי.. עד דמעות.. וחרדה.. עד שלא אכפת לי לוותר על הכל מעכשיו (ח"ו) כדי לא לחוות קשיי זקנה והתבגרות..... אין לי עוד כוח להמשיך לכתוב.. נכנסתי קצת לבועה אבל ניסיתי להגיב... איתך, חג שמח. מתמודדת

סוריקיטה יקרה תודה שכתבת ושתפת.. תודה על הנכונות להביא את עצמך איך שאת.. תודה לך על הכנות.. מרגישה את הכאב במילותייך את הבקשה לרכות, הכלה, הבנה, אמפטיה.. את הכעס.. את הלבד.. יש בי חלקים שמרגישים כמוך.. איתך בלב, ינשופים

וואו...אני עדיין בשוק מלקרוא. אבל יש לך אומץ. ובכלל מי אמר שאת לא יודעת לכעוס????? כמה כעס!! פעם כל כך אהבת שאודי ענה תמציתי ומדוייק והנה התהפכו היוצרות היום את אומרת שחסרות לך מילים ממנו, יצאת למסקנה שנמאס לו...מי אמר? זוהי פרשנות שלך. מעניין שאני פעם חשבתי כמוך ;) שהוא בקושי עונה..ומה זה?? לצאת לידי חובה? הוא לא מתחבר אליי?? ןהנה היום אני חושבת הפוך. קצר וקולע עדיף מארוך וצולע לא? פעם אמרנו כך... אז בקיצור זאת פרשנות שלך והמון כעס! את יודעת לכעוס ;) וכן לבד זה קשה נורא!!!!! וסגר זה רע ממש! ובידוד זה באסה ..אני דווקא חושבת שפתיחת ההודעה והכנות הזו זה כן התחדשות שלך! והתקדמות רצינית! לכעוס על אודי??? וואו. וספרת על המון פתיחות לעולם שבחוץ...את פשוט עדיין פוחדת ..ההתרחקות והלבד מאוד תלויה בך! ואפשר עדיין לשנות כי יש אנשים נהדרים כמו שספרת בשכונה שלך. חג שמח. שנה טובה.. לא אשפה! אוהבת. מיכל

סוריקטה יקרה ואמיצה, יש מקום לכל המילים האלה וטוב שהן יודעות לצאת ולא רק להיות חיצים מורעלים שמופנים פנימה. מבינה כל כך... איתך שירה

תודה על ההקשבה, מתמודדת יקרה. יפה שראית בזה אנושיות. שמותר גם להיות בת אדם. אני רק יכולה לקוות שתהליך ההזדקנות יהיה הדרגי ופחות פתאומי. אולי כך נהיה מוכנים איכשהו יותר למצבים המשתנים החדשים. החלקיות הגדלה והולכת. אבל, בואנה, לא יותר מידי בעקבית רבת שנים. סוריקטה

הי ינשופית, טוב שסיפרת שגם בך יש חלקים כאלה. שלא יצאתי דופן שוב ושוב. ולא, לא נולדתי בקיסרי. הלידה אותי נחוותה איום במיוחד כפי שדאגו, אמא דאגה, להעביר לי בשלב מוקדם. לי, לסובבים, אפילו לאחייני - לידה איומה, שהתחילה בקיץ חם ונגמרה בחורף קודר, כך לפי התיאור, ובסופה יצא קוף מכוער ופוזל והכל תחת/ישבן/עכוז. ממש במילים אלו. והתינוקת הזו הייתה בכלל פג של קילו ומשהו. יאללה, חג שמח, סוריקטה

הי מיכל, למה שוק? רוב הזמן, 99 אחוז ומעל אני שלווה ומווסתת ורכה וחומלת ומקשיבה ומטפלת, משערת שאפילו מידי. אבל כשהגבול עובר ועובר ועובר ועובר ועובר - גם אצלי מגיע כעס, שבשנים האחרונות למדתי להרגיש ולזהות, והוא גואה מעל פני השטח. הצלחתי להחזיק סוג של סבבה בחצי שנה של הקורונה הארורה, תמכתי המון בסובביי, אפילו אנשים לא מוכרים שהיו במצוקה. במקביל, סובלת כבר זמן ארוך מאד מבעיות שינה קיצוניות שלא נמצא להן מענה, וכבר התייאשתי מניסיונות, אז קרה שגם אני נכנסתי לרגעי מצוקה שגלשו לנראות. מה, אסור גם לי? מתמודדת זיהתה שאני בנאדם. זוכרת שאמרתי שאודי אלוף בתמצות, הגם שלא תמיד חיבבתי את זה. לא חיבבתי את זה כאן, או אצל המטפל, או אצל אחי, למשל. גברים כאלה. יעילות שיא. לפעמים זה מטריף אותי. מטריף, כי גם אני יודעת שאותם אנשים בדיוק הם אנשים כותבים. כותבים הרבה ומפורט ונהדר וגם רגיש. הנה, כבר ההודעה שלי ארוכה. ארוך וצולע? מעליב קצת. יכולה להבין שבחישת יתר וחפירה יכולה לקלקל בעיתויים מסוימיים. את הפרשנויות השלכות שלי אני מכירה. כן, הן נוטות לכיוונים כאלה בעתות לחץ. לפעמים אני מזייפת, אבל לפעמים יש רכיב וניחוח נכון בהרגשה שלי. ומותר לי לכעוס על אודי. עליך, אודי. וגם לא להסכים איתו.איתך, אודי. ואני לא תמיד מסכימה, וכן יש לי דיעה משלי. אוי ואבוי לי אם כל הזמן הייתי מחלקת סופרלטיבים ואומרת הן. זה לא אומר שבהכרח אני חייבת לבחור רק בדרך אי ההסכמה וההתמרדות, שגם זה קיצוני ופחות מאוזן. אני מגדילה קשרים בחוץ, הקורונה עידן מתאים באופן מסויים, כי שומרים על מרחק וזו הזדמנות (אלה ששומרים ולא מצפצפים בענק) ולפעמים זה פחות מרגיש מאיים לי. פגשתי אתמול, מקרית, עוד אנשים סופר חמודים בשכונה. זו שכונה שמשתנה מאד בעשור האחרון - ג'נטריפיקציה. אם בי האיזונים הפנימיים משתנים באופן דומה? - אולי. סך הכל - בחמישי התרסקתי קשות. ממש לפני שסגרו עלינו עשיתי איזה משהו שנחשב טיפוח עצמי ומאד קשה לי איתו. זה לא עזר. כן עזרו קצת מפגשים עם אנשים. גם יצאתי להליכה. אז לפעמים מגיע שאני גם רוצה לצעוק. יש חלונות קטנים כאלה. בעבר הייתי מוצאת אותם פעם בעשרים שנה. אבל רק אז יש פתח של בואו. ואודי, שוב התפספסת והתעצבנתי. מאד התעצבתי והתאכזבתי ואני זו שרוצה לוותר. כאילו שאני מחכה לנס שלעולם לא מגיע. זו שטות אולי, אבל בינתיים ככה זה. וסוריקטה נעה בין ייאוש לכעס. לפחות לא אדישות. סוריקטה בגמילה

שירה שלנו, מי כמוך מכירה את החצים המורעלים שמופנים פנימה. תודה שאת מבינה. בואי לא נהיה תמיד פילטר של רעלים. אני מוצאת סוג של תאומות ביננו במובנים מסוימים. אמנם בקטע של האוכל / מזון תכל'ס אין לי כיום ממש הפרעות. מזון לנפש - אולי עדיין כן. תודה שאת מבינה. סוריקטה

הי אודי, כתבת הודעה למיכל וגם לכל אחת מהבנות שהגיבו בעץ ותוך כדי העברתי מסרים גם לך. זו קבוצה, הרי. אבל אודי עצבנת אותי גם הפעם יאללה שלך, סוריקטה, שפינטזה להלחין ולעבד את השיר המפורסם של עמיחי ממש שונה. בדרכי. רך, בחליל ופסנתר. סוריקטה ומפלצות בלי קצב אבל אהבתי את השינוי של הזקן. ומעניין שרבים הגברים בחיי שמגדלים זקנים.