...Long time no see

היי אודי, היי אנשים שהם לא אודי ונשארו פה מהזמן שעוד הייתי... זוכרים אותי? לא יודעת כמה זמן לא הייתי פה, בטח שנתיים לפחות. פעם בכמה חודשים אני מציצה לרגע וסוגרת, מזכירה לעצמי שהיום הכל שונה. שעכשיו יש לי רשת תמיכה רחבה יותר, שאני בטיפול כבר 3 וחצי שנים, שיש לי בית משלי ועבודה טובה ושאין לי מספיק מקום בלב ופניות כדי להיות גם פה ברצף. תמיד מתחשק לי לכתוב משהו, מילה לפחות, אבל אני לא. אני קוראת קצת ויוצאת וטיפה מתרחב לי הלב. זה תמיד יהיה המקום שיכולתי להיות בו גם כשלא הייתי בעצמי. אודי, קראתי עכשיו די הרבה מההודעות הישנות שלי פה, וזה היה... זה היה לא פשוט. רואה אותי מנופצת, שבורה, חלולה, כואבת, כואבת, כואבת. לא קלה בכלל. והיית. ענית לי. בנחת, בהומור, בפשטות. אני כותבת את זה עכשיו ודי מתרגשת. היום, כשאני במקום שונה ככ (לא, לא קל. חוק שימור החומר אומר שדברים אינם הולכים לאיבוד, לצערי. אבל הם בהחלט משנים צורה, נעשה להם נפח ומקום אחר בתוכי, אט אט אני יכולה להם יותר) אני יכולה להעריך יותר, את העוגן שהיה לי כאן, אז. סגר עכשיו. והעולם הפוך ואני בחל"ת. ודווקא די בנחת וערב ושקט ואני רוצה לנצל את הרגע הזה, עכשיו להיות פה עוד קצת (מרגישה די בבית, חייבת לציין) ופשוט, לומר תודה.

וואו...בוודאי שזוכרים. וכמה טוב לשמוע על המקום שאת נמצאת בו היום.

הי עופרה, את נשמעת טוב עכשיו. מאזן, עבורי, לפחות, לקרוא הודעות מסוג זה. דרישת שלום, סוריקטה