אודי.....הבנתי ממנה שמקבלת רק בזום.....

ניסיתי לקבוע... יום א נתנה שעה, יום ב וגם יום ג...בסוף בחרתי באפשרות של יום ג. היום הבנתי שסה בלתי אפשרי...כולם בבית. אין חדר להסתגר בו. לרדת לאוטו ולשבת שם לבד ולדבר? מחשיד... בקיצור שלחתי לה הודעה שמבטלת. הזמנים. אי אפשר לשמור על ממש,סדר יום. כן סדר יום פחות או יותר,של ארוחות יחד,גם זה קשה...מתבגרים קמים מאוחר. בעלי ואני קמים מוקדם... הם אוכלים בוקר כשבעלי ואני כבר לקראת ארוחת צהריים. ואוכלים צהרים אחר צהריים. ולילה. זה סדר יום... מה עושים? אי אפשר לתאם איתם ואיתנו. בנוסף שיש להם שיעורים לעשות קשה לגייס אותם לנשייה הזו. תגיד שזו אחריות שלהם. אולי. לי קשה עם זה... ובכלל..ממשיכה לעזור לאחרים וכן. אני נעלמת. איך אקבע איתה?? גם זום זה מבאס אותי. ואין לי פינה לנשום בה. מבין??? אין פינה בבית לזום שקט. גם כשהעברתי לגן שיעור בעלי אמר ששומעים אותי.... אני מבואסת מהמצב הזה. יש מתחים..בעלי עצבני..הילדים לחוצים..נמאס. ואני רק רוצה לבכות..ולאכול. הכל סביב הבית המטורף הזה....לא בטוחה שתמצא לי פיתרון. עצוב לי..

הייתי רוצה לשאול אם זה וודאי שהפגישות יכולות להיות רק בזום ולנסות לשאול ישירות. ואולי כך כבר עשית וזה המצב. את עדיין מסתירה בבית את היותך בטיפול? ואם שומעים אותך כשאת מעבירה שיעור לגן - אז מה... כן, אני מסכימה שהקטע של שיעורי הבית זו אחריות של בני הנוער שלכם... מדוע סדר היום שלך צריך להתלכד עם זה של ילדייך? מנסה לחשוב איך לעזור לך קצת לצאת מהערבוב הזה. סוריקטה

מאיך שזה נשמע מהצד (ואולי אני טועה): זה שיש לך לב מאוד טוב שגורם לך לרצות את כולם להקשיב ולא לאכזב אף אחד.. יתכן מאוד שאת מאבדת את האני שלך כי הוא לא קיים כי הכוח שלך הוא רק מתי שאת באינטרקציה ונתינה מול הסביבה.. והסביביה היא מתקפת ומאשרת את קיומך.. אבל נראה לי שמותר ואף חובה לשחרר מעט מהמרוץ ולחשוב למה אני עושה את זה ? מה יקרה אם אני ישחרר מעט? מה הופך אותי לשווה ומעורכת? וכו' אולי יש פה גם קרטוב של אשמה או אחריות יתרה .. ואגב, אני חושב שבתקופה הזו יעשה טוב לכולנו אם ננמיך ציפיות מעצמנו ומהסביבה שלנו .. פחות למסגר יותר לשחרר, פחות לצפות מהסביבה להיות כמו שאנו רגלים לקבל, ולראות, כי בסוף כולנו באותו קלחת ... ואולי בכלללל אני טועה בדיאגנוזה שלי... עכ"פ שיהיה חג שמח

אני הכי מבינה את הקושי יחד עם זאת תמיד יש דרך צריך לשנות את קו המחשבה מלא אפשרי לאפשרי מי אני צריכה להיות שם עבור כולם _ אני יכולה וצריכה להיות שם עבור עצמי ואז מוצאים את הפרצה כן לרדת לאוטו שום מוזר ...אני רוצה שקט אני זקוקה לקצת לבד אני צריכה פרטיות לדבר עם אחד ההורים ועוד דרכים .... אני בטוחה שכשהורה מדבר אתך על הקשיים שלו את לו מדברת איתו בקול שכולם שומעים ולא זום סתם שיחת טלפון עם אוזניות ככה שאותה לא שומעים ....וכן זה לא יהיה בנושאים "כבדים" זאת תהייהשיחת פריקה של מתחים חוץ מזה מותר לצאת להליכה לפי חוקי הסגר אז תרדי להליכה תמצאי פינה שקטה ודברימאיתה בטלפון או בוואטספ אין לא יכול .....יש לצאת מהקוים ולהיות יצירתי שיחת הדרכה בגלל המצב מהמפקחת שיחה על הילדים כל השיחות שגם ככה את מחוייבת בחיסיון ואת חייבת לעשות בפרטיות בהצלחה אל תוותרי על עצמך

מיכל הכל עושה עליך כמו..עליהום..!! כן הסגר הזה מוציא מכולנו את כל הדברים הכי קשים להתמודד איתם ולצערי באמת את צריכה למצוא פיתרון הולם למצב שתוכלי לדבר עם המטפלת באופן אישי... אולי תאמרי שאת צריכה להגיע לרופא/ ה דחוף בגלל כאבים שאת כבר לא יכולה לסבול ולכן את חייבת לצאת דחוף מהבית... אני יודעת שזה שקר אבל לפעמים המטרה מקדשת את האמצעים כמובן שאם לא נראה לך זרקי לפח !! חיבוק מתוקה חטולית

ואביב, עם ההורים אני מדברת עם אוזניות בזמן שכולם בתוך הזום והלימודים...נכון, שם מוצאת קצת שקט אבל טיפול זה 50 דקות, איש לא יודע ורציתי זום שרואים...אבל מילא שיהיה מעין שיחת התכתבות..אולי אצליח לפתוח מצלמה מדי פעם.. אולי..לא יודעת מחר נראה...תודה לכם. בנתיים הידיעה שהיא מוכנה להכל עוזרת מאוד...וגם הפחתתי עומס כי עכשיו חופש אז פחות בשיחות ועוד...

הי מיכל, לא נותר לי אלא להסכים לרעיונות הנפלאים של אביב. ואביב, לפי הכתיבה שלך רואים שגם לך מאד מאד קשה. סוריקטה

הי יקרות , מיכלי קראתי למעלה נהדר את בחצי הדרך את יכולה להעז יותר מלהשתיק את קולך ורק לכתוב וזה לא מוזר דרך אגב .....אבל זה עדין ממקום שפחות מכבד את הצורך האנושי שלך למרחב לפרטיות בלי קשר לטיפול ..... ילדים בוגרים בעל בוגר ......גם לך מגיע מקום אל תוותרי עליו בחלל ... וסוריקטה אכן ....המון דברים שצצים ....שלוקחים כוחות אבל אני מאמינה בטוב אז יודעת שהכל יסתדר בסוף ימים קלים גם לך אביב