^%$$#@*0

בהמשך, אפילו ללא פנייה, מצטערת, יש בכך משהו מעליב, אני יודעת... דרכי מוזרה כי היא מאד היסטרית להבנתי. ואני לא מצליחה להבין מדוע, לפחות כפי שאני מצליחה, גם ברגעים כאלה, או במיוחד ברגעים כאלה, אני נשלחת להתבוננות פנימית ולמצוא רק בי. אם אין בחוץ כי לא מבינים (וגם פה אני שומעת המון שלא מבינים), או כי תעזבי-אותנו-גיברת-מה-את רוצה-מהחיים-שלנו וכו' וכו' וכו', אז אני צריכה למצוא בעצמי. ואז נתתי למטפל דוגמא שהנה לאותו קשיש כן הייתה מישהי מבחוץ בזמני המצוקה שלו, והמטפל הסביר לי שאפילו חלקיק אחוז לא הייתי בשביל האיש. הוא היה בודד. ואז הלכתי וערכתי חישוב של ההשקעה שלי בקטנטנים. ומספר השעות באמת יוצא פיציות של אחוז מהחיים שלהם, ואני גם דמות שלא תשווה בשום צורה להורים. אז איפה כן המשמעות? להתראות, סוריקטה שמאד מאד לא מצליחה לישון בלילה, וגם עכשיו נעקצתי בכל הגוף, וזה לא עוזר לסבל.

כי אם היית שואלת את הקשיש על המשמעות שאת נותנת לו, ואיך הוא היה נראה / מרגיש בלעדיה.. היית מקבלת תשובה.. יש משהוא יפה ברגשות שכשהם חזקים הם ממלאים את כולך כאילו יש לך הכל.. וברגעים קשים האי הבודד הזה הם החבל הצלה שלנו.. כן, אבל לפעמים הרגשות הם כגלים בלב ים סוערות מתפרצות ומכסות את כולך,, עד שאתה שוכח שבכלל יש בך משהו טוב.. באו ננסה לחתור לחוף מבטחים ובינתיים לצלול מתח למים ולא בהכרח להילחם בגלים.. אבל באמת כמה קשה לזרום... יום טוב.

מאוד סובייקטיבי דווקא חושבת שהמעט שהיית זה יותר מכלום ....ולעיתים זה פשוט המון נר קטן מגרש חושך גדול אין לדעת עד כמה זה היה עבורו מאמינה שהרבה אביב

הי יקי, תודה. תודה רבה שאתה מצטרף. גם אני חולקת על האמירה של המטפל, לפחות כפי שתפסתי אותה בתוך נקודת הזמן בו היא נאמרה, היא מנקרת בי, ואני חושבת לי שאולי עיוותתי והבנתי לא נכון, או שהמטפל יתקן אותה. ואפילו יש לי משאלה שיתנצל. גם ככה אני על הגבול ומעבר. הכעיס כל כך שלא בא לי לחזור לעוד פגישה. לא פיזית ולא בזום. וגם חשבתי חזק לעוף מהעולם. ובכל זאת, הצלחתי להתגעגע השבוע, למעשה אתמול, אחרי שהודיעו לי על ההתאבדות של הבחורה. לא כל כך בחורה, כבר אישה מבוגרת בגילי. חשבתי עליו, על המטפל, אבל לא העזתי ליצור קשר, כי סיכוי גדול מאד שהוא לא יגיב. וגם את זה אני לא מצליחה להבין. ואולי כן, הוא סופר עמוס, ולא רק בטיפולים. ועוד בימים של תקופה הזויה וקשה ביותר. גם הייתי עצבנית כי נושא השינה כל כך איום ולא מצליח להיות מטופל. זה גם עוד אחד מתסמיני גיל המעבר אצל נשים (נו, מבחינה זו מזל שאתה בחור, ולא שלבחורים אין צרות אחרות...). אבל שני מקרים של מוות סופי בתוך כמה ימים, בתוך עידן קורונה שגם ככה עשוי לחבר אותנו חזק ליצר המוות. לא פשוט. אספר שניסיתי מאד להתרחק מהגבול הזה. עשיתי קצת ספורט (לא הרגיל). בנוסף, הלכתי לטייל בשדרה בין העצים, קניתי פסלון בצורת ציפור על הדרך כדי לנסות להיאחז בחיים, שתלתי שתילי חורף. הלכתי לפגוש משפחה של שכנים. באופן מנותק, אבל ממש ניסיתי. ממש משכתי את עצמי בשארית מתוך ההתחפרות. תודה לך, יקי סוריקטה

הי אביב, אני לא חושבת שהייתי מעט כל כך. זה היה הרבה שנים, תקשורת של כמה וכמה וכמה פעמים ביום. דאגה לאוכל וצרכים אחרים. המוגזם וההזוי היה גם סיוע כלכלי, כשסך הכל הכנסותיו (פנסיה) היו גבוהות משלי. המון פעמים של הסתייעות ברווחה ובמגן דוד אדום, ביקורים תכופים בבית חולים, כשהיה צורך. בטוח היינו בלב אחד של השני. באופן המוזר, קצת אולי בדומה לקשר שלי עם הכלב שהיה, אבל כן. לא כזה מעט. ובכל זאת כזה מעט. סוריקטה

סוריקטה יקרה, אולי זו דרכו של המטפל לנחם אותך, להראות לך את הנפרדות, לצמצמם את האבל. כל דקה שנתת לאיש האירה לו את היום ןהעירה אוצו מבדידותו.אני משוכנעת בכך. מאוד מזדהה עם הלא מבינים שמגביר כל כך את הבדידות וכשאני שולחת למצוא בפנים אני נתקלת בעוינות גדולה. בוא אומר את הקלישאה "את המומחית לעצמך" ואני אומרת שהמומחית שאני מנסה להשמיד אותי כבר כמה שנים. (מה עם קצת ירוק רפואי לשינה?) שלך שירה