הי, מינימום 20 תוים, מקסימום 70 | 47/70

אודי, הי, בהחלט שמתי לב לכך שביום ראשון חל יום בריאות הנפש הבינלאומי. מעניין איך המדיה ידעה להקפיץ עבורי את המידע הזה. והוא היה מפעים עבורי. ועל כן, הקדשתי את היום לבחירה במה שינסה להחזיק אותי בחיים. פירטתי בתשובתי ליקי. תיעדתי כל מהלך כזה בתמונה וטקסט כפעולות שאני מבצעת לכבוד היום. פחות הצלחתי, אודי, להבין את שניסית להסביר בתגובתך, להלן ---------- "יתכן שהמטפל ניסה לשקף את תחושת הבדידות שלך? מעין הד להרגשה שאת נתת לה ביטוי? דווקא המרד שלך לדבריו נראה לי תשובה טובה." ---------- שירה, כנראה שגם את רשמת לי משהו דומה, ואני מבקשת להבהיר, אם זה בסדר לבקש. באג לי פה. כל מי שירצה מוזמן להסביר בדרכו איך ראה את מילותו אלו של אודי (מילותך, אודי), בתגובה שציטטתי. או להוסיף מחשבות מזוויות אחרות. ואביב - (ושוב, גם מי מהאחרים שהבינו את ההסבר שלך, אביב) - האם תוכלי/ תוכלו להסביר גם לי שוב את הקטע עם הזום והטלפון? נשמע מעניין. ובמבי - הניסוח שלי למצב הוא 'הכל נראה אותו דבר ושום דבר לא אותו דבר'. המטפל ניסח זאת במילים - אי וודאות. שגם אי וודאות היא מצב שיש להכיר בו. הוא מנסה הרבה מאד זמן להזכיר לי את זה. בנקודה זו דווקא אני מצליחה להבין היטב את כוונתו. ייתכן שנשאר במצב אי הוודאות הנוגע להתרחשויות הנוכחיות, ותהיה הבנה של איכשהו מה קרה כאן, אך רק הדורות הבאים יוכלו להתארגן על הבנת העומק. אנחנו, קרוביי וגם המטפל מתייחסים אל המצב כאל מלחמת עולם. בקנה מידה כזה גדול על באמת. כדרכי, ערכתי הגהות לטקסט וגיליתי שבמקום המילה 'זו' הקלדתי 'זן'. אז זן :-) לאחרונה לבי נוטה ברמת הטעימות והעניין בלבד לדברים קצת אלטרנטיבים. קצת יציאה מהמסגרת הקונבנציונאלית המוכרת. אבל ממש מעט, אני גם יכולה לעשות סיבוב פרסה. תודה לכולם, סוריקטה

לפי הבנתי...אולי אני טועה לגמריי ...שכמו שאת מרגישה שכלום לא עוזר לך..שאף אחד לא מבין וכו' כך המטפל הבהיר לך שזה לא עזר העזרה שלך. שתביני איך מרגישים שמנסים לעזור לך וזה לא חודר אלייך. איך לאנשים אכפת ממך ואת לא מרגישה זאת...כך אולי גם אותו שכן מסכן שהיה בודד ונשאר בודד למרות העזרה שלך... למרות שאיני מסכימה שאצלו זה לא חדר או הורגש. מאמינה שכן הרגיש שאת דואגת לו. לומר לך משהו ותשתדלי לא לקחת קשה??? זה קשה מאוד והרגשה גם שלי לא נעימה שאומרים לך שאיתך, שמגלים כלפייך המון אהבה ועדיין כלום לא חודר אלייך. כאילו את מרגישה לבד אף אחד לא מבין וכו' זה מתיש נורא!!!!

הי סוריקטה, את התגובה של אודי גם אני לא הבנתי, אולי התכוון לכך שבתחושת הבדידות גם לנו קשה להתמלא מנקודות אור קטנות. ואת תגובתי שלי אולי קשה לי להסביר יותר ממה שכתבתי. גם המטפל שלי הציע בשל הבית המלא וחוסר הפרטיות שנקיים שיחת זום בה אני עם אוזניות שומעת אותו ועונה לו בכתב כדי שלא ישמעו. ככה הוא רואה אותי, אני רואה אותו ושומעת אותו באוזניות אבל עונה לו או מדברת אליו בכתב. באופן מוזר חוסר הוודאות מאפשר לי לא להתחייב לכלום, לא לעשות תוכניות שממילא אין לי, לא לחלום חלומות שגם אין לי, סוג של חופש ממחוייבויות מהסוג הזה. שמחה שאת מתנסה בכל מיני. לי הוא הציע ללמוד מיינדפולנס ולתרגל את השריר הזה. אולי אנסה. אולי. שלך שירה

הגבתי לך למטה אביב

הי, אביב, עכשיו הבנתי למה הכוונה בעניין הטלפון והזום. חוששני שלי הדרך תתאים פחות. זה גם מתפצל לי, למרות שאני מניחה שהכוונה היא גיבוי, אצלי הרצף יישבר כך. בכל מקרה כמעט כל השנים האלה איני מסוגלת לדבר בטלפון (גם) עם המטפל. את התמונה הקפואה שיש למטפל בזום אני לא סובלת (הוא יודע שזה מאיים עליי). כמו גם הדיבור בטלפון. יש לי שיטה אחרת. כמו שגם בפורום הייתה, אבל השדרוג חיסל אותה ומאז מייסר לי להיות כאן רוב הזמן. ממיכל הבנתי שזה מעצבן, כנראה מרתיח או מרגיש מבטל להיות שם ושאני רושמת שלא מבינים. אני יודעת שזה כך לא רק מכאן, כי אני מנסה גם במקומות אחרים. והיות שזה קורה - אני מוחקת בקשות שכבר העזתי. ואני מעזה מעט ורק לאחרונה. אך כנראה שגם זה יותר מידי. אנשים מנסים בדרכם, כמו שעובד עם כולם, אך אני לא מצליחה להעביר את המסר שאצלי מה שקורה הוא הפוך, ובעצם פנו לנקודה הכי אימפוטנטית שלי, כאילו אפילו תקעו חרב וסובבו. ואז מוותרים. ואני מצטערת שהטרדתי. גם כשאני מנסה להסביר לוקחים מרחק מהרעיון. כנראה סוג של תלות (אמנם רגעית וחד פעמית) שאנשים ממש שמים בה גבול חד מאד. לכן אני ממעטת מאד לבקש. יותר מידי פספוסים בקנה מידה הרסני לי. לחלקם אני עונה בנימוס שלא יעלבו. מעציב ומקום בודד מאד. אל הזקן בעל הנפש ההומלסית ידעתי להיכנס למרומות הרכים והמקבלים בעיתויים מתאימים. דווקא כן, היכן שלא הבינו ודחו. גם אני הייתי הומלסית וסוג של ניצולת שואה מהסוג המודרני. הבנה של מי שהיה בחוויה ולא בא מבחוץ. אחים לטרגדיה. הוא דיבר וחשב עליי הרבה מאד. שירה, גם אני רוב הזמן לא חולמת על כלום, כלומר כאילו לא יודעת מזה. אבל אפשר לראות שגם לך וגם לי מתפלק. אבל נמחק. אני באמת מצטערת שאני מבקשת עזרה - פה ובכל מקום אחר ובטיפול וזה רק מבריח. חוזרת כך לשתיקה שלי. זה קורה אמיתי. נקבר עמוק עוד יותר. באמת מצטערת. עוברים עליי ימים של מצוקה קיצונית. אין תרופה שתשכיח. איני פוגעת בעצמי פיזית, בעלי בחיים כבר לא עוזרים, כנראה שזה ככה וזהו. גם כשפניתי סוף סוף לבריאות הנפש שלחו אותי הביתה. אני לא עושה רושם. זה מה יש וממש סליחה מכולם שכל כך גרמתי לכם עוול. אולי כמו את הקורונה - יבינו בעוד שנים ארוכות. או שכולה מי אמי ויישכח. סוריקטה

סוריקטה ממש אינך צריכה להתנצל אולי אנחנו צריכים להתנצל שלא הבנו שהעזרה שלנו אינה אמיתית/מספקת/מתאימה/נכונה. אני בטוחה שהקשר שלך עם האיש הזקן היה חם ומיטיב, שהחמלה שלך מילאה בו מקומות ריקים ושהמוות שלו הותיר אצלך מקום ריק וכואב, והתחושה שיש כל כך הרבה מקומות ריקים וכואבים בפנים באמת אין מקום לעוד. אולי אני סתם כותבת דברי הבל, אבל קשה לי להעביר מה הרגשתי באמת אל נוכח ההודעה שלך, בעיקר מפני שהתחושות שלי דומות, אבל המיסוך הפנימי/הטמטום והרעש הזה לא מאפשרים לי לזקק קצת והכל נראה לי כמו בליל של מילים לא מובנות. מקווה שבכל זאת הימים ינועו, עם נקודות של קשר עם הפעוטות והוריהם, עם האנשים שבגינה, עם המטפל, ולאט לאט רשת הקשרים הדקיקה והעדינה תוכל לכסות את המקום החסר של הקשיש. שלך שירה

יתכן וגמני בין אלו שלא מבינים למה את מתכוונת ..וודאי שאני לא מצליחה להבין..כי הבדידות של כל אחד מרגישה אחרת וממקום אחר וכואב יותר מאשר אני יכולה אן מסוגלת להעלות על הדעת כי רק את אחת ויחידה שמרגישה ... וזה לא חייב להיות רק בגלל המצב הזה כרגע בגלל הנגיף הקטלני הזה שמביא את הכאב של הבדידות אליך אולי גם געגוע לאמא שתגיד מילה טובה שתחבק..שתעריך אותך שתגיד ילדתי את אהובה מאוד !! ויכול גם להיות שגם אלה שטויות שרק עולות אצלי בראש המנסה להבין אייך כן להבין אותך ואת מה שעובר עליך... את מוכנה להסביר לי הסתומה כן סתומה מה פרוש אני לא מצליחה להעביר את המסר **שאצלי זה הפוך** מה אצל הפוך ?? סליחה מראש לא מנסה להעיק רק לא רוצה שתעשי פרסה ותעלמי לי מהחיים כי את חשובה לי מאוד יפה שלי חטולית