הריון ופחדים נוראיים...

שלום.. אחרי הסקירה האחרונה,כששמעתי דופק.. פתאום הכל הרגיש לי מוחשי.. חזרתי אתמול הביתה והתחלתי לחשוב על איזו אמא אני אהיה.. יש לי פחד מאוד גדול.. בעלי לא יודע, אבל הייתי ילדה מאוד קשה, היה לי דיכאון.. שאז בזמנו אף אחד לא ידע שזה זה, לכן לא טופלתי.. הייתי ממש קשה כלפי ההורים שלי, אבל ממש, מעבר לנורמה.. אני מדברת כל ריבים קשים מאוד שהבאתי את כולם לסף התמוטטות.. פעם אחת, כשהייתי קטנה אפילו עשיתי כאילו אני הולכת לבלוע כדורים כדי להתאבד.... בפועל, בחיים לא הייתי עושה את זה, כנראה סתם בשביל תשומת לב.... אמא שלי הייתה כל יום בוכה בהיסטריה בגללי והייתה חווה קשיי נשימה.. וכל החיים שמעתי את המשפט: גידלתי אותך כל כך באהבה, מה עשיתי שיצאת לי ככה?? למה את עושה לי את זה?? ואל אחותי זה היה פשוט נורא.. היא הבן אדם הכי קרוב אליי ופשוט פגעתי בה שוב ושוב.. התנהגתי באמת נורא.. היום אני בא אדם אחר, עם הרבה האשמות עצמיות והלקאות עצמיות, אבל מתמודדת עם עצמי ומנסה לפצות את המשפחה בהרבה אהבה וחיבוקים.. אבל יודעת שזה לא יחזיר את כל השנים האלו שהייתי פשוט סיוט... עד היום אני מודה לה' שאמא שלי לא קיבלה התקף לב בגללי ואחותי בכלל מצליחה להכיל אותי... אחרי הכל.. והם תמיייד היו שם בשבילי... למרות הכל... הפחד שלי, שהילדה שלי תיקח ממני את זה ותהיה גם כזו.. שתקח ממני את התכונות האלו.. שתהיה בעצמה עם דיכאון, פחדים וחרדות.. מה עושים :( ? לא יכולה להפסיק לחשוב על זה ואין לי כבר דרך להצטער בפני המשפחה שלי.. אוף😭

הי מיכלושית, ברוכה הבאה. גם אם היית ילדה מאתגרת, בואי נאמר, הייתי רוצה להניח שהורים טובים במיוחד היו יודעים להפיק ממך ולהעצים את החלקים החיוביים, כך שלא בטוח שאת אחראית לסבל שלהם (מה שגם לימדו אותי לגביי). כלומר, אניח שאת לא אחראית בסדר גודל הזה למצב או לבריאותם. ואולי אפילו ההיפך, וכאילו נטלת את תפקיד ה'כבשה השחורה' או איך שלא קוראים לזה. שורה תחתונה - נפרדות. וזה דבר שניתן לעבוד עליו בטיפול נפשי (יש מצב שעקבי וממושך). סוריקטה