נגמר לי האוויר.

לא יודעת מה בדיוק אני מרגישה ואיך לפרט זאת כאן. אבל הנשמה שלי צועקת הצילו. כואב לי מאוד. נפשית וגם פיזית. היה לי שבוע קשה והתקשרתי למטפלת בין הפגישות ועכשיו מרגישה ממש רע עם זה. אני שונאת להיות ״בעייתית״ ומפחדת שימאס לה ממני. הבטחתי לעצמי שלא משנה כמה קשה יהיה מעכשיו אני לא מתקשרת יותר לפחות לא בזמן הקרוב. אני גם מרגישה כאילו הפגישה היא הצגה ואני בכלל לא מעניינת ושיש כאלה שיותר מעניינים אותה ואני סתם ה״מטופלת המציקה והמתלוננת״. לא רוצה להתלונן יותר רוצה לשתוק כל החיים. אני מרגישה לגמרי לבד. אין לי חברות לדבר איתן מה שעוד יותר מקשה עליי להתסדר בלעדיי המטפלת. אני לא מתפקדת ולא עושה שום דבר ואני לא יודעת איך להוציא את עצמי מהמצב הזה, זה נראה שזה רק הולך ומדרדר והתעייפתי מלהחזיק את עצמי, אני מאוד כבדה לי. העולם הזה באמת כל כך אכזרי? באמת יש בו אנשים ששמחים ? איך? איך אפשר אני לא מבינה את זה. אולי הטעות הגדולה שלי הייתה ללכת לטיפול. הוא כן עזר לי בהרבה מובנים אבל הוא גם פצע אותי. גרם לי לחשוב שאולי היה יותר קל לפניו. גרם לי להבין כמה אני תלותית ואובססיבית. אני רוצה להסתדר לבד. לא רוצה אף אחד. לורן.

הי לורן, מתוך מצבי כרגע, שבאופן מוזר חוזר לימים קדמונים אחרי טיפול ארוך, יכולתי למצוא חיבור חזק למילותייך. בהיותי מטופלת מאד ותיקה, המטפל כבר סוג של לא מרשה לי ככה, לפחות כפי שאני מרגישה. הימים ימי קורונה. לכולם קשה. הרבה אנשים זקוקים לעזרה, הוא חייב לשמור על עצמו בתוך כל זה. אני מטופלת שעברה כבר דרך ואמורים להיות לי כלים. לא להיסחף עם ההרס. המצב אצלך שונה, כך אני מניחה. את בשלבים מוקדמים ויחי ההבדל. לך צריך לתת את המקום הזה באופן גמיש הרבה יותר וגבול פחות נוקשה מאשר את מציבה לעצמך. ומתוך השהייה בבורות העמוקים אנחנו שואלים - על מי להישען? איך וכמה ומתי ועל מי להישען מבלי למוטט? האם אוהבים אותנו גם אם לפעמים אנחנו חלשים וטועים (טעויות סבירות). ועדיין מתוך המקום העתיק אליו, כנראה, שלחתי את עצמי בעוצמה בתקופה האחרונה, בלי לאתר בדיוק (מניחה שיש קשר לפרידה מאמא, וסביר שגם מהטיפול) אומר כן לטיפול ולהתמדה. ה'קל' שהיה קודם - אולי יש בו הכחשה, וניתוק, ובריחה, ומשאלות לא ריאליות, ואז, אז אל מול פני המציאות מגלים שהוא לא קל כזה. בכל מקרה, זהו ניסיון. הטיפול. העתיד יאמר את דברו. לניסיון יש משמעות משל עצמו, ואפשר להסיק ממנו מסקנות להבא. רצוי שתהיינה כאלה שאינן הורסות את ההמשך. אולי כדאי לזכור שהשלב מכאיב מחד, אבל יש לו סיכוי להיות מצמיח מאידך. לא בטוח, אנחנו רק מנסים, קורה לא פעם שאנשים לא עומדים בזה. בואי ננסה להיות אלה שכן, שכן, אבל עם תשומת לב לאופן השימוש בטיפול. שיהא מסייע יותר מאשר מזיק בראייה הכללית. אם מזיק יותר ממועיל לאורך זמן - נחשוב מחדש. בקיצור - כמה מורכב. לורן - אני חושבת שאת מאד רוצה חברים, ומאד רוצה קשרים, מאד נכווית, והטיפול אולי יעזור לך לבחור את הבטוחים והבריאים שבהם. וגם לי, הבודדה שאני. תודה לך, תודה, כי הזכרת לי את כליי. כך עזרת את גם לי. היי בטוב ושלל חיבוקים מאמצים, סוריקטה

מילותייך מחזקות מאוד. מרגישים שאת מדברת מהלב. זה מרגש. תודה רבה ושולחת חזרה חיבוק וחיזוקים.

היי נכון העולם אכזר גם תלוי אייך מסתכלים עליו.. וכן ישנם גם אנשים שמחים ומאושרים בו.. לדעתי במקום לתהות על כל מה שממש מציק לך פשוט תעלי את הרגשות האלה בשיחה עם המטפלת והיא כבר תעשה לך סדר לגבי כל השאר ..לא הבנתי למה להרגשתך הכל הצגה.. מנסיוני אומר לך שכן..הטיפול מועיל מאוד מאוד..גם פוצע לא מעט אך משם הדרך החוצה לאחר הטיפול בפצעים..יותר קל בהצלחה חטולית

היי לורן, וואו.. אני מכירה את המקום הזה היטב! נסי פחות להיות נוקשה עם עצמך. הצטרכת אותה והיא שם בשבילך. היא תדע לשים את הגבול כשצריך...תני לה, יש לך מספיק דאגות בכאב שלך אז אולי לא כדאי להוסיף כאב על כאב??? הצטרכת , היא אפשרה אז זה בסדר...אם היא תשים גבול ולא תאפשר כשזה יהיה מוגזם היא תגיד. אני חושבת שבשלב זה זה בסדר להזדקק וחבל להלקות את עצמך.... זה מניסיון..גם אני הרגשתי אשמה שהפרעתי לה, הצטרכתי יותר מידיי וכו'. עבר לי.. כשאני צריכה אני יוצרת איתה קשר. אם לא מתאים היא ישר כותבת. נדבר בפגישה. וזהו. ואז אני מבינה את הרמז ;) הרפי מעצמך. כך יהיה לך יותר קל לקבל את הצורך...