אפילו הגשם לא הצליח............

אפילו הגשם לא הצליח להרחיב מעט את הלב לתת לנשימות העמוקות להכניס קצת חיים ימים ארוכים יקיצות מוקדמות בהלה ותקתוקי היאוש שנייה ועוד שנייה

אפילו הגשם... :-( את יודעת, שירה, כתבתי לי במקום אחר משפט זהה כמעט. כך פתחתי את הבוקר עוד לפני זריחת השמש. היו שנים בהן הייתי אומרת שהשנה תהא שנת מזל אם גשם יורד בראשית נובמבר. והשנה... השנה התאמצתי לזכור. ובבוקר, היום, בבוקר היום, עם הזריחה, צילמתי את הגשם ואת הגינה שהמתינה לו אחרי קיץ קטלני, ומה אתה בא עכשיו גשם, אחרי כל המוות הזה. התמהמהת כל כך, מה באת עכשיו, מה נזכרת. במהלך היום יצאתי אליו, לגשם. יצאתי אליו למשך שעות. לתוך החוויה. מתוך ניסיון לשנות קצת, אולי תפרסנה הידיים אל על. אולי יתחולל משהו בלב. וראיתי ציפורי מים שעדיין כן מצליחות להישאר חברות שלי. תמיד. חושבת שאולי כן זז משהו, אבל באופן נסתר בתוך ענן מכחיד, והשיבה לבית, לפנים, לתוך מחבלת בחוויית החוץ המרחיבה. כאילו בבית משהו נמק ולא נכרת. כתבת לי למטה, וממש לא פשוט לי להגיב. הסכסוך עם התאריך הזה. בכל אופן, טוב שנשאר ממוסך איכשהו. שירה, את מתעוררת מחר חיה. מבטיחה לי? שלך, סוריקטה

שירה מתוקה... את יודעת ? אני קוראת את מילותייך לא רק עכשיו אלא לאורך כל התקופה של השיתוק הנפשי והקוגניטיבי שלי ..גם את של כולן.. ... כשאני קוראת אותך קורה לי דבר מוזר.. אני מרגישה תערובת של חוסר אונים, חוסר מוצא,יאוש ןעןד כאלו.. ואני שואלת את עצמי האם זה שלי למקרא מילותייך ? שלך ? שבאיזשהו אופן בלתי מודע, אולי הזדהות השלכתית את מצליחה להעביר אלי את מה שאת מרגישה ? לא יודעת... ...... מה שכן אני יודעת שזה קשה.. כואב מאוד... ווואוו שירה מותק... את כל כך מוכשרת, כל כך רגישה, יכולה לשמוע, להריח ,ממש לטעום את התיאורים העדינים שלך את הטבע.. .. שירה מותק... מה אני מנסה לומר לך ???? את יודעת מה ??? לא יודעת.... אולי פשוט אשתוק.... כך... שששש....... ..... ..... רק להיות על ידך בשקט..... ....ששש ... שלך-במבי

שירה יקרה, גם אני חשבתי כך...עד שכבר בא הגשם הוא בא זועף כל כך..לא רך ולא מנקה כמו כל שנה. אלא באיחור, בזעם ובהצפה נוראית...טוב נו. ברור שזה כבר שלי שמתערבב עם הרגש שלך. ....נקווה שיתקרר מעט...שיהיה נעים. גם לך וגם לי. שותפות גורל שכזו.

במבי יקרה, כמה טוב שבאת, כמה טוב תחושת היאוש המעגלי הזה, הדשדוש, אני שם וזה מכלה. אני מרגישה גם שזה מרחיק ומייאש. גם אודי כתב לי על זה, לא בדיוק כך, אבל שאל מה כן. את יודעת אני מנסה כל הזמן את הכן. גם המטפל אולי התייאש כבר מהדשדוש המעגלי הזה תודה על המילים שלך שיודעות לעטוף בחמימות. ובמבי מתרגשת איתך על תוכנית האומנות וכל כך מכירה את תחושת האדמה הרועדת והמוות שכמשהו מתרחש.. הלוואי יכולתי לראות ולא רק לדמיין כמה מופלאה את. שלך, שירה

סוריקטה הנה אני כאן וגם רוצה להיות איתך בתוך הענן הסמיך הממסך והכבד הזה מצטערת אם לא הייתי רגישה לגבי התאריך הזה. שלך שירה

הי שירה, אין זרקורים, להרגשתי, אז זה בסדר. כלומר, העניין עם התאריך. את בסדר יפה שלי. איפה את עכשיו? היו רגעים אחרים שאת זוכרת? את יודעת, אני מקנאה (לא טוב :-/) שאנשים איכשהו כן מצליחים ליצור, לנגן, לצפות בטלוויזיה, לראות סרטים, לקרוא ספרים, לצאת לטיולים, להיות בקשרים קרובים. אפילו באופן טכני. איפה את מרגישה תקועה? (אם תרצי לשתף) סוריקטה

אני מרגישה ריקנות תהומית. מתפקדת באין ברירה ופחד לשחרר שוב הכל ולהגיע לאשפוז, נאחזת. אבל הכל חסר טעם ויש קושי גדול לעשות דברים טכנית ולשמוע על חוסר הערך וחוסר הטעם ללא הרף. גם אני מקנאה באנשים שיש להם חלומות ותשוקות אפילו לדברים קטנים כמו אוכל.

שירה דואגת לך מאד. מאד. ומבינה אותך. גם מאד. סוריקטה

שירה מתוקה שאת הגשם שהגיע הוא גשם ברכה למרות שירד במטחים חזקים ולא רגילים לא גשם רך ונעים שאולי כייף לצאת החוצה ולנסות לאסוף ממנו כמה טיפות על כף היד .. בהחלט לא נעים אך אם תנסי לרגע אחד לחשוב שבכל זאת זה גם שינוי שלא היה צפוי נכון ? כעת משהגשם החזק שכח משהו את יכולה כן לנסות לנשום את האוויר היותר נקי פנימה לתוכך ולהנות מהתרחבות הראות למשהו רענן ונקי ? חיבוק ענק עד אליך מתוקה שאת חטולית