בושה ותובנות לגביה...

אני בתהליך שהתחלתי להסכים להכיר את החלקים... כמה שבועות.. נוצר מצב בו אני מתביישת להביא את הקטנים לפגישה... כאשר הבאתי אותם בעבר לא השתייכתי אליהם אלי אז היה יותר קל מבחינת בושה אבל עכשיו שאני מודעת שהם בעצם אני נוצר מצב שאני מתביישת להביא אותם לטיפול . שהמטפלת תראה ותשפוט ואני יודעת בשכל שהיא לא אבל כך אני מרגישה...

אני גם כועסת על המטפלת כועסת שאני מרגישה חסרת אונים מולה כאשר החלקים לוקחים פיקוד ... כאילו אני מאבדת שליטה והיא מדברת עם החלקים ואין לישליטה... שתפתי את המטפלת והיא רק הקשיבה בלי להביע דעה... אני מרגישה יותר ויותר כעס עליה עד רצון לבטל פגישתינו

הי ינשוף מצטערת שאני כל כך מטומטמת. את (או מי שתרצה) יכולה לספר מהם החלקים הקטנים? באיזה גיל הם, נגיד. מה הבקשות שלהם? או לפחות האם את יודעת מה הם מבקשים? יודעת שחוזרת על השאלה. נעניתי אבל לא הצלחתי לקלוט. משהו אטום אצלי. סוריקטה

חשוב כמובן להביא לטיפול שברור שזה מה שאת עושה . את בסדר , תמשיכי לתת להם לבוא תקשיבי להם הבושה מולם תהפוך לאט לאט לחמלה כי מגיע לך .... חיבוק

הי סוריקטה , כתבתי לך בשני ולא עלה .... מנסה שוב החלקים הקטנים אלו חלקיננפש מנותקים (דיסוציאציה) ממני כמובן שהם חלק ממי שאני אצלי הם בני ארבע עד שש כמובן שיכולים להיות צעירים יותר , מן הסתם מהשלב שהיה צורך בניתוק . ההגיון הבוגר לא חודר לשם , הם מתנהגים ופועילים מתוך רגשות פגועים מפוחדים של ילדים קטנים שעברו פגיעה . את יודעת איך מתנהג ילד שקיבל מכה שכואב לו שמפחד ככה גם ההתנהגויות משם כשיש טריגרים . בנוסף ילד. זקוק למרחב משחקי בובות דובים ועוד ככה גם אני בחלקי נפש אלו מקווה שעכשיו זה יותר מדייק לך אביב