משהו שכתבתי במקום אחר ואני מביאה גם לכאן

בן לשרוד לבן לחיות ......עוברים בעמק המוות הפוסט הזה הוא מסוג הפוסטים שכותבים את עצמם . משהו שקראתי עורר בתוכי שיח מאוד עמוק , שיח כואב בן החלק הבריא איש המקצוע שבי ובן החלקים הפגועים הכואבים וכן גם כאלה שמבקשים את סופם . הקורונה העירה עוד יותר את החלקים המשתבבלים הנעלמים אלו שלא רוצים שום מגע עם העולם . מגע עם אחרים מבחינתם מסוכן הכי בטוח להיות במקום בטוח ...גם כשהייתי ילדה היה לי את מקומות המסתור שלי המקומות שידעתי שאיש לא ימצא אותי בהם . במקומות האלה הייתי חיה, הייתי עושה כרצוני לא היה שם פוגע לא היו שם קולות מבקרים .... בטיפול , אנו כאנשי מקצוע מתבקשים לא פעם להיות שם במקום שמבקש את סופו , במקום המת המשתבלל זה שמפחד מהעולם ...מפחד מהפחד ...מפחד מכעס , ממחיקה , מחוסר ניראות מכאב ....כל כך מפחד שכשאני כותבת את השורות האלה אני מרגישה איך הגוף שלי מתכווץ מהכאב מהפחד שומעת את הבכי של הקטנים ....מבחינתם הכתיבה הזו מעוררת מתים , מבחינתם עוד רגע אבא יהיה כאן לפגוע בהם שוב. כשאנחנו כאנשי טיפול באים ללוות מישהו שעבר טראומה ....וכן לא טעיתי ללוות , אני כנפגעת אני לא מכונית או חלק שבור אני לא צריכה תיקון או טיפול אני צריכה ליווי בתהליך שלי קביים ....עד להד של הזעקה של הכאב של המוות הפנימי שלי. אני לא אכתוב כאן מהמקום המטפל ובטח לא אתן כאן דוגמאות כל מה שאכתוב כאן הוא מהצד שלי המטופל ...אבל בהחלט השיח בני לבני הוא גם מהצד של איש המקצוע . איש המקצוע שמתבקש להיות שם לשהות שם במוות הזה , להיות בחזרתיות האין סופית למקומות ממתים , ללוות את האדם בדרך פתלתלה בתוך יער הפחדים האין סופי שלו .ואני מאוד מעריכה לכל אדם שמוכן להיות שם עם מטופל בתוך הפחד בתוך המוות הזה , מוות של הטיפול לרגע (השתיקות הכעס הבורות. ההתנגדות ) ..והיער הזה המלא עצים שמתעוררים לחיים עם כל פסיעה היער הזה לא נראה בעיני המבוגר החלק הבריא שבא לטיפול , דווקא החלק הזה מתבייש בפחדים הפנימיים מתבייש בצרכים של יד או אחיזה ....היער הזה נראה מעיניו של הילד הפגוע ...תדמיינו ילד קטן ועצים גדולים וענקיים שחושפים שיניים מאיימות. המטופל שלכם שיושב קפוא עם מבט מוות בעיניו וחוסר יכולת לתפקוד עם שום רצון ושום חלום ושום צורך .. היא אותה ילדה שנפגעה אותה ילדה או ילד שנמחקה נשמתם. גדלתי בבית משכיל אקדמאי מלח הארץ ....גדלתי בבית מבקר שופט מוחק ממית כל רצון כל צורך כל חוויה . כשהכנתי שיעורים והעמקתי בתשובה לעגו לי שאני חרשנית כשטעיתי חטפתי מכות על היד ובכעס נמחקה התשובה ונדרשתי לחזור עליה כי את יודעת אלו אסונות קורים כשטועים . בבית ספר , שיבחו על השקדנות והוסיפו היא לא ממצא את הפוטנצייל שלה ...מעניין למה ??? אולי כי בלילה הרגו את נשמתי .. וכשזזתי וקיפצתי וחייתי ...את לא יכולה לשבת רגע אחד בשקט . שוב מוות לחיות לויטליות הטבעית שהתברכתי בה.... אז כשאני מגיעה למטפלת וכן יש בי התנגדות לחיים יש בי התנגדות לשינוי. מביאה איתי את תחושת המוות לחדר תחושה של מה שאני כילדה מרגישה... למטפל לא יעזור לנסות "לנער" אותי או "לדחוף אותי קצת " (מעבר לזה ששיח כזה לא מכבד גם אם הוא בן קולגות ולא בפני המטופל , שיח כזה לא מקדם לשום מקום ) אני זוכרת פגישה אחרי המון שנות טפול שכבר התחזקתי והיה לי האומץ להגיד למטפלת מה אני מרגישה ...דיברנו על הזוגיות שלי המטפלת לא אמרה כלום אבל הרגשתי את הרצון שלה לנער אותי כאישה להוזיז אותי ....הסברתי לה שהיא לא יכולה להשוות את המערכות היחסים הנכונות בעינייה למערכת יחסים של נפגעת שבן זוגה גם הוא פוסט טראומתי שם זה אחרת .... אז מה כן ניתן לעשות עם מטופל שמביא את המוות הזה לחדר , להיות איתו לשהות איתו במוות הזה בלי לנסות כלום רק לתת תחושה שזה בסדר שאני מבחוץ יכולה להכיל יכולה לשהות שם בגהנום הזה במחנק בחוסר אויר יחד ...כשאני כמטופלת מרגישה שהמטפלת מסוגלת להיות . השבוע בתוך העבודה על הגוף התעורר המקום הממית התעוררה משאלת המוות . התעוררו גם צרכים ילדיים , ליד לעטיפה לתמיכה . כמטופלת מנוסה עשיתי טעות , הרגשתי שאני רוצה מידי צריכה מידי חנקתי את הצורך הזה , מהפחד שתכעס מהפחד לחצות גבולות . שלחתי הודעה אבל חמקמקה שתבין לבד .. ברור שלא הבינה ...מה שגרם לשיחזור לתחושת פגיעה למוות פנימי משתק . רק בזכות היכולת של המטפלת להיות שם איתי בתוך הכאוס במוות הזה שביניינו במוות של הטיפול לרגע ...יכולתי להוציא יד ולבקש חיים ... בסדק הזה שבן לשרוד או לחיות יש עמק של מוות , במוות הזה הנפגעת הייתה עם הפוגע לבד ....כשאני נפגעתי הייתי אני אבי ושותפיו לפגיעה לא הייתה שם קרן אור הייתה שם אפלה , לא חייתי שם הנפש שלי נרמסה הושמדה התפצלה ...הילדה שם חוותה פחד פחד מוות אמיתי ....הפחד הזה מגן עלי , עוצר אותי מהצפות ...נותן ברקס לזכרונות למידורים ....בתוך המוות הזה אם תנערו אותי או תדחפו תהפכו לפוגע כי רק הוא ואני שם ....אם ברכות תשהו שם כמה שצריך, תזכרו שעצם זה שאני באה לטיפול מגיעה עד הקליניקה אני מביאה את החלק הבריא זה שדוחף שמבקש החלק הרעב המבקש מגע מבקש עזרה מבקש חיים ... לאט בעדינות בטפטפת תשקו במים תעטפו את הכוויות את החתכים ....רק בדרך הזו תוכלו להכנס בסדק הזה שבן לשרוד לבן לחיות רק ככה תוכלו ללוות את המטופל שלכם למקום בטוח שלצד המוות יש גם חיים ....המוות הזה לעד ישכון בו .הוא יתפוס פחות מקום, מניסיון ..

אביב יקרה זה דורש אומץ לשבת עם המוות... לא כל אחד יכול... אבל זה מקל שמישהו מוכן להיות שם איתנו.... לפעמים אחרי שהקטנים אצלי מספרים דברים קשים המטפלת נעלמת.. כאשר אני חוזרת אני מחפשת את העיניים של המטפלת והיא לא שם... זה קשה גם לה...

וואו.....כמה עוצמתי כתבת! מדם ליבך! את אמיצה!!!!! וגיבורה ממש!!!! תודה אביב...כל כך חשוב ההבנה..השהייה ולא דחיפה קדימה! אלופה❤🤗תודה ששתפת. זה חשוב!!!!

הי אביב, המתנתי בשקט ובסבלנות לטקסט מרגש ובשל ועשוי. שלך. במקומות שאפשר. חשבתי עליך. בוודאי שחשבתי. איך לא. מקווה שאת שומרת על עצמך. ממש ממש. באהבה, סוריקטה

ינשוף יקרה מאוד לא פשוט לא לנו לא להם , חשוב לזכור את זה כשאנו חושבים שהם לא איתנו . מיכל יקרה בהחלט מדם ליבי , זה נכתב בעקבות משהו שקראתי בקבוצת עמיתים. תודה על מילותייך סוריקטה יקרה , התגעגעתי למילותייך תודה לך ...האמת ממש רוצה לשתף יותר אני ימצא דרך, להשאיר סימני דרך ....

אביב יקרה תודה על השיתוף בכתיבה חדה ונוקבת. כל הכבוד על המסע ועל הפסגה שהצלחת לכבוש "אנו כאנשי מקצוע". יישר כח! שלך שירה

לא בטוחה שזאת פסגה ולא בטוחה שאני רוצה בכך .... אני עדין בחיפוש אחר הדרך הנכונה לי ...לא שלא ידעתי איך המערכת מבפנים שנים עובדת בה בתפקיד זוטר יותר ועדין ....קשה לי איתה ועם הטייטל , זה נכתב עבור אותה קבוצה שכתבו דברים שבעיני גם בן קולגות לא אמורים להאמר בטח שלא ברשת. ותודה לך

אבל אנסה. כלומר, להבין מה נאמר בין אנשי מקצוע והתגובה ההמשכית. תודה בכל אופן גם על הסימנים ומאמצך המבורך. שלך, סוריקטה

קצת קשה להסביר כאן בגדול זה היה שיח שבעיני היה פחות מבין ופחות מכבד את הקושי של המטופל מול חוסר הרצון וקושי להבין את הצרכים האישים שלנו כמטופלים . אז קצת כתבתי על זה מתוך המקום הכפול שלי . מקווה שזה עזר להבין אביב