שירה, אביב, סוריקטה .......ואודי. .....................

אני מבינה את המקום הזה של ריק, חוסר.. אני הרגשתי מאוד במקום נחות כזה...אבל פעם. .היום לא. קצת פוחדת לומר לכן......שהיום טוב לי , שיצאתי לדרך חדשה ואחרת.. שאני מעריכה את עצמי יותר. לא אין לי תואר שני ולא חושבת שגם דוקטורט היה נותן לי משהו לערך העצמי. זה בכלל לא קשור... אני היום במקום שבו מעריכה מאוד את השגיי, את התנהלותי בחינוך ילדים. ולמרות שהמקצוע שלי"לא נחשב" ונמצא במעמד נמוך בחברה עם משכורת נמוכה...ואנשים מתייחסים אלינו כנותני שירות ובייביסיטר. ראו ערך "קורונה" להחזיר את הקטנים לגן רק בגלל שההורה צריך להתפרנס אבל למי אכפת כיתה ה עד י...והנפש של הילדים... אז בחברה איני נחשבת למשהו מיוחד... אך אני "יודעת משהו על העולם הזה!" וכן, אני חשובה וכן יש לי ערך עצום בחינוך ילדים! והמקצוע שלי הוא מאוד מאוד נחשב!!!! למרות הכל. פעם חשבתי אחרת ..והערך העצמי היה נמוך...והיה הרבה "ריק" ללא תוכן, משמעות...אז מבינה אתכן. היום במיוחד היה מקרה בגן שטיפלתי בו נפלא ואני גאה בי!!!! וההורים בגן מרוצים ומתייעצים בי המוןןןןןן.. סליחה שאולי יצא כאילו אני משוויצה. לא זו הכוונה.. הכוונה שתראו שאפשרי. ומקווה שאתן תרגישו עמוק בפנים את הערך המוסף שלכן...את האהבה אליכן... שלכן, מיכל

הי מיכל, כמו אודי - בהחלט מותר לך להתגאות - ממש מחמם את הלב לשמוע! כל הכבוד! שלך, סוריקטה

הי מיכל, נתת דוגמא מצוינת, שנותנת לי לחשוב על ניסיון לתיקון הרגש שלי עכשיו. עכשיו, אחרי שנים רבות של טיפול. קרי, לא מהרגע להרגע, למרות הלכאורה פתאומיות. זו אינה הפתעה שהגיעה עד כדי כך משומקום, ובכן, תהליך... התיקון - להיפרד כידידים ופחות כאויבים. להבין שהקשר הטיפולי שונה ממה שגדלתי עליו. להיפרד כך שיינתן ויחזיק נפח למילים ורגשות חמימים ומרחיבים, ופחות זכרון של הכי שלילי שאפשר, וכל הזמן. לא יודעת אם יצליח ועד כמה. או שמא אכשיל את עצמי. נקודת המוצא היא, כנראה, שכן תהיה פרידה. אחת מני כמה, שצפויות לי. זמנים יגידו. ימים סבוכים. תודה לך, מיכל, סוריקטה

מיכלי כמה נפלא להיות במקום שבו את נמצאת הרווחת אותו ביושר..מגיע לך להרגיש הכי טוב שבעולם.. חטולית