זה מה שיצא ממני לאור כל מה שנכתב כאן לאחרונה

דיסוציאציה ואינטגרציה ומה שביניהם או המחיר הכבד של הפגיעה המינית – רבות נכתב על תהליך האמנזיה (שכחה) והדיסוציאציה( ניתוק ) כחלק מההתמודדות עם פגיעה מינית. כילדה השארתי את הגוף שלי שם והלכתי ...השארתי חלקי נפש אחרים שנוצרו כדי לעזור והלכתי למעשה אם מסתכלים על החיים שלי , אני לא יודעת איך נראו חיי ללא פגיעה ...נפגעתי לראשונה בגיל ארבע ואז נפגעתי לאורך שנים מכמה אנשים בו זמנית, עשר שנות פגיעה ...נוסיף לזה עוד כמה שנים של שחזורים וקשרים לא בריאים, שעדין קשה לי להסתכל להם בלבן של העיניים כי הם מתחזקים את הבושה והאשמה כי הרי כבר לא הייתי ילדה וגם שיתפתי פעולה. ברור לי בהגיון שזה שיחזור של מה שהכרתי מה שלימדו אותי לאן שהתוו את חיי ועדין עם ההרגשה לא מתווכחים, והכי קל לי עדין להאשים את עצמי מאשר לקבל שמשפחתי הרסה לי את החיים. @@@ אז מה היה לנו כאן כל מנגנוני ההגנה של זיגמונד פרוייד עבדו אצלי שעות נוספות : ההדחקה , ההכחשה , האידליזציה , רציונליזציה , הפנמה , נסיגה ועוד....והדיסוציאציה מאז שאני זוכרת את עצמי הדיסוציאציה שם מגינה עלי שומרת עלי מאפשרת לי לצמוח וככה כל פעם נוספו חלקי עצמי מנותקים שתפקידם היה להגן עלי . @@@ וככה עברו השנים , אחת נפגעת השנייה לומדת , אחת סופגת את הכאב והעצב השנייה לוחמת , אחת שקטה מופנמת סגורה מבוהלת השנייה כועסת בועטת יורקת אש ותימרות עשן , אחת משחזרת והשנייה נושמת ועושה צבא , אחת מתחתנת והשנייה מרגישה שאיבדה את חרותה ואת נפשה, אחת נמצאת בזוגיות והשנייה את האינטימיות ,אחת ילדה ילדים וכולם גידלו וחינכו, אחת למדה אחת ניקתה אחת בישלה ויש גם את החלקיים הזכריים שעמדו על המשמר ודאגו לשמר את הניתוק והשכחה ....עד כאן וואלה יופי של מנגנון פגיעה כזאת קשה והנה הנפש ייצרה לה מנגנון הישרדות העיקר לחיות להמשיך לחיות להיות כמו כולם .....האמנם , אז זהו שהמנגנון שומר על הישרדות לא באמת חיים . @@@ במשנה נאמר "דע מאין באת ולאן אתה הולך" נפוליאון בונפרטה ויגאל אלון דיברו אמנם על עם ולא על האדם הבודד "עם ללא עבר אין לו עתיד" "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל." ובכל זאת זה כל כך מדייק כשאין זיכרון עבר אין עתיד , וההווה דל והישרדותי. אז בניתי חיים שלמים על ריק , חיים הישרדותיים , חיים משחזרים חיים של קרבן ותקפן ,שהקרבן זאת אני וגם התקפן הוא כבר רק פנימי ומופנה כלפי עצמי ..הרס ועוד הרס ועוד הרס ....כל האנרגיה הופנתה לשרוד , לתחזק זוגיות (עם מיליון קשיים ככה זה בבית של שני אנשים עם פוסט טראומה מורכבת שמדחיקים) להתפרנס ובעיקר לגדל ילדים שלא יקבלו את השריטות שלי או של בן זוגי כמו ששר חנן בן ארי – באמן על הילדים שלי (אין ספק שהצלחתי בענק ) אבל את המחיר לדיסוציאציה הזאת אני משלמת עד היום ...בהרס העצום של הגוף שלי , בחוסר פיתוח עצמי כי ברחתי מהחיים וחייתי ליד ,במצב הכלכלי – שורדת זוכרים ואפשר להמשיך לעוד אין ספור נזקים שיישארו איתי לעד אבל איזו ברירה הייתה לי לא ידעתי שאני שורדת לא הבנתי כי לא זכרתי זוכרים מי שאין לו עבר יש לו הווה דל ואין לו עתיד ..אז גם לא היו לי רצונות או חלומות כלום הכל מת רק לשרוד @@@ ואז הזיכרונות אלו שרק דחקתי הצידה התחילו לצאת פגיעות מוקטנות ,כי הקטנתי אותם ,היום אני יודעת שפשוט ליד הפגיעה מאבא הכל נראה קטן ולא נחשב ..הגעתי לטיפול חשבתי בקטנה חודש חודשיים ואני כמו חדשה ,מנגנוני ההגנה כבר אמרתי עבדו שעות נוספות.... ואז הגיע הנקודה שהמטפלת העיזה להגיד את המילה אינטגרציה , כמה בהלה כמה כעס כמה בלבול , תחושה שעוד רגע יימחקו את כל החלקים ....לא נכנסת לתהליך האינטגרציה זה כבר סיפור אחר ...בגדול אגיד שזה תהליך סזיפי שלוקח שנים עם המון כאב והמון כעס ותסכול ועליות ומורדות צעד קדימה שניים אחורה ...אני רוצה כרגע רק להתייחס לרווח וההפסד כמו לדיסוציאציה ...אז שוב גם כאן הרווח מדובר ולקורא מהצד ייחשב שיא הצמיחה הטיפולית ...ואיפה ההפסד של היעדר ההגנות. @@@ מעבר לזה שצריך להרגיש מה שכל חיי לא ידעתי שאני אמורה להרגיש , כעס כאב תוקפנות פנימית ועוד...המחיר הזה שעכשיו כבר אין את האחת שנשואה והאחרת ששם באינטימיות זאת את שם , חווה הכל כל מגע שגורם לך לרצות לברוח כל פלאשבק שאת כבר מבינה שזאת לא פנטזיה מינית זה מה שעברת בתור ילדה ואת נלחמת לא ללכת אחורה ולא להרוס את מה שבנית כל חייך (כמתחתנים כשהכל ידוע זה אחרת מכעבור שלושים שנה .....זה לא כזה פשוט ) הפרנסה שעשית לה אידילזציה והסתפקת בה ואפילו אמרת שאת אוהבת אותה פתאום יש לך מראה את יקרה בחרת בעבודה הזו כי את נמנעת מהחיים , כי את פוחדת מאנשים , כי את רוצה להרגיש חשובה ותורמת , את יקרה פוחדת להצליח כי יהיה מי שיוריד לך את הראש חזרה לגובה דשא ...ואת בעצם עשית את זה לעצמך כל החיים ..הרס עצמי שמירת הקורבן, השורדת רק כדי שתצליחי לחיות ולא לזכור כי הכאב היה עלול להרוג אותך או שהיית משתגעת – מחיר @@@ והאינטגרציה הזו מכריחה אותך להביט לניתוק מהגוף בעיניים ולהגיד לעצמך , היום זאת את שכולאת את עצמך בכלא שניקרא גוף , שמה עלייך עוד ועוד שרשראות וחומות (שומן) מענישה את עצמך על מחשבות בריחה (מקיאה או בולסת) כשכואב פיזית (דוחפת כדור ועוד אחד מאיצה בגוף מעבר לקצה היכולת , שוחקת עד דק) וכשכואב נפשית (מכאיבה לו פיזית כדי שהכאב ייפסק) @@@ אז היום אני די מחוברת לחלקיי כן הטיפול הצליח ויש אינטגרציה , אני חיה ולא שורדת , פתאום צצים מחשבות על עתיד אבל אז מתגלה התמונה שכבר ברחה לי הרכבת ואני עוד בתחנה , וכן השמים הם הגבול ותמיד אפשר אבל זה לעולם לא יהיה אותו הדבר...אז דיסוציאציה , אינטגרציה זה טוב או רע ...אני לא יודעת כשהייתי מנותקת רציתי להיות מחוברת לעצמי והיום שאני מחוברת אני רוצה קצת מנוחה ולהתנתק מעצמי – כן לברוח כי החיבורים האלה מעבר לכאב מול הפגיעה והנזק מציבה מראות קשות על המשמעות של חיי....והקורונה נתנה לי מתנה עצירה ,שהתבוססתי בה די ושחיתי בקורבנות של עצמי שפטתי והענשתי את עצמי די בתפקיד התקפן ...והיום אני מלאת חמלה ומודה על העצירה רגע לנשום לחשב מסלול מחדש ....ואולי לדעת איך זה לחיות ללא פגיעה כי אני כבר לא קטנה ואני גם לא הסוהרת והפוגעת של עצמי ....לחיי המנוחה ולחיי החיים ללא פגיעה . והשיר שעזר לי לשרוד עוד מאז שאני ילדה והיום מזכיר לי שכדאי לחיות ...https://youtu.be/jQCbth6yCFE

וואו אביב יקרה!!! את אמיצה! גיבורה ממש! אלופה... והכמ חשוב מה שכתבת בסוף! שאת כבר לא הסוהרת והפוגעת של עצמך! שאת כבר לא קטנה!!!! את גיבורה! פשוט מעריצה אותך!!! על האומץ! על מה שעברת! מהממת. ואגב אתמול בטלויזיה הראו על כפר מיוחד לנפגעות שנקרא אמ"ן כי אף אחד אחר לא הבין ולא עזר!!! אני ראיתי עם השנים שהשיתוף והרגשה שאת לא לבד זה חלק מאוד חשוב בתהליך! אלופה על הלמידה להעזר. להרשות להפתח ולהגיע לאינטגרציה . להבין שהיא חשובה! שאת חשובה! שאפו ענק!

אביבוש אמרתי בעבר וחוזרת שוב את מדהימה בכל רמה אפשרית שאני מכירה והשיר..וואוו כבר שנים לא שמעתי תודה אהובה על התזכורת חטולית

תודה על המילים החמות ...את מתוקה אמיתית .. לא כל כך הבנתי את ההקשר לכפר של מרווה , הרעיון שלה היה נפלא בעיני רק חבל שכרגע זה כפר לעשירות בלבד ...כי עולה הון להיות בו כי אין לה שום תמיכה . בהחלט חשובה ההבנה , אני חושבת שחלק מכל ריפוי ומכל אינטרקציה טובה בן אנשים זה ההבנה ... לגבי הקטנה , כמי שחיה ללא גיל כי בכל פעם אני בגיל אחר ...כן המקום הזה להזכיר לעצמי שהיום אני בת....וכבר לא שם הוא מקום חשוב ולא פשוט ... אבל בהחלט עוזר לשמור על איזון .

בהחלט אין על השיר הזה ...וחוה אלברשטיין כמה אני חייבת לה חלק מהשפיות שלי :) תודה על המילים החמות ...

הי אביב, כתבתי ומחקתי. אבל בקצרה - הייתי מוסיפה את המילה - מזל. מזל ש כן היו דברים בדרך ואת, בחוזקותיך, היטבת לשוט על גל ההזדמנויות (יודעת, יודעת שמורכב. יודעת, יודעת המחיר, יודעת שרק חלק). המטפל שלי היה אומר שלפעמים צריך גם מזל. הנה - אולי מזל שלא נולדנו, אחי ואני, בעיירת פשע (ומצד שני, אבל הי, בשכונה רגילה מי חושב שבכלל קורים כאלה דברים). והפיצול, כנראה מילא את תפקידו גם במובן בחיובי. זוכרת את הזקן מחיי? (וכמה עצוב לי איך שסיים את חייו והקורונה נתנה לו את הבומבה הסופית). היינו בקשר הרבה שנים. ואני די בטוחה שהוא היה הלום קרב לפי הדמיון ברגישויות ובפגיעויות שלנו. וגם אם המטפל יאמר לי הייתי כלום בחייו של אותו איש, הייתה איזו קירבה לרגעים. וחמלה. שלך, סוריקטה

בהחלט הרבה מזל ניסים גלויים שאנחנו חיים בכלל אביב

אביב יקרה! אני מדברת וכותבת אסוציאטיבית..הקשב וריכוז שלי ;)( ..לטוב ולרע.אז לפעמים באמת לא מבינים את ההקשר.. אני לא ידעתי שזה לעשירים. חשבתי שהמקום חי על תרומות, מהכתבה לא היה ברור בכללללללל..הם רצו תרומות אחרת יסגרו... זה נשמע לי מקום מצויין ומכיל...לא משנה. כמו שסוריקטה כתבה מזל ש...והיא כ"כ צודקת! שתיכן חכמות מאוד ואילולא הסביבה הנכונה בהמשך החיים והעזרה הנכונה לא רוצה אפילו לחשוב איפה הייתן...גם אני אגב....

זהו בדיוק הם חיים מתרומות להחזיק את המקום מאוד יקר . ומי שבא לשם משלם המון כסף כמו חלופות אשפוז אחרות בארץ רק שזה לא היה אמור להיות חלופת אשפוז זה היה אמור להיות מקום לנשים שזקוקות למקום לנוח .... זה עדין הכוונה רק שאין להם תקציבים זה עצוב