המטפלת איכזבה, אני שבורה

המטפלת שלי איכזבה אותי כל כך אני מרגישה כאילו העולם הפך לבור ענק ושאב אותי לתוכו אתמול באמצע המקלחת פשוט התקפלתי על הרצפה מרוב בכי והתחלתי לצרוח מרוב שכאב לי יצאו ממני צרחות מפחידות כמו של משוגעים בסרטים אני מרגישה שהיא השלתה אותי אני מרגישה שהייתי כל כך טיפשה וילדותית שאהבתי אותה חשבתי שהיא אוהבת אותי בחזרה אבל ברגע האמת היא הפנתה לי עורף אני שבורה ופצועה אני לא יכולה לשאת את הכאב הזה אני מרגישה שלעולם לא אסמוך על מטפלים ועל אנשים בכלל מרגישה שלאף אחד לא אכפת ממני ואני בן אדם סוג ב' שאם קורה לו משהו זה לא באמת חשוב החיים שלו לא באמת חשובים אפשר להפנות לו עורף ולהגיד לו אחר כך בואי נעבד את הרגשות שלך ולמה התאכזבת ממני מרגישה שיש אנשים שבחיים לא יהיו במצוקה כזאת נוראית ובחיים לא יהיו לבד ואני מהאנשים שזה בסדר שזה יקרה להם מותשת

צרחות כמו של משוגעים בסרטים וואוו כמה שאני מכירה צרחות שמקיאות את כל הכאב הכעס הפגיעות ומשאירות ריקות ובתחושה קשה של לבד ....כי אם אני צורחת ככה ואף אחד לא שומע מה נשאר .. מבינה גם את האכזבה מהמטפלת , ובכל זאת עוד כיוון צרחות כאלו לימדו אותי שזה יושב הרבה יותר עמוק מהמטפלת הייתי באה לטיפול ומנסה להבין יחד על איזה כאב זה יושב ... אתך אביב

הי ציפור מדבר - אם הטיפול ממשיך (הוא כנראה - נכון?) - אז דברו על זה. וסיכוי טוב שתוכלי קצת לקחת מרחק מלב הכאב. מעת לעת. פעם אמרתי לעצמי שאם על כל אכזבה / תחושת בגידה באמון הייתי מאמצת בעל חיים - לא היו מספיק בעולם. סוריקטה

היי ציפור המדבר מצטערת שחווית כאלה רגשות קשים מאודדד מאמינה לך גמני חוויתי מכירה את התחושה הכואבת הזו ויש חיים אחרי באמת שיש מנסיון שלי... רק לא הבנתי מה הביא אותך למצב הזה התוכלי לפרט ? אף אחד אינו בין האנשים האלה שזה בסדר שקורה להם ממש לא!! אולי באמת כדאי לדבר על מה שקרה לך לתת לזה מקום לפני שאת מחליטה שאת סוג ב. ושלא מגיע לך... חיבוק אם מתאים לך פורים שמח חטולית

התגובות שלכן כל כך מחממות את הלב תודה מקבלת אלי את החיבוקים והניחומים... אני רוצה לספר מה קרה אבל מתביישת מפחדת שישפטו אותי יגידו שזו לא אחריות של המטפלת ושאני צריכה לעבוד על זה אבל בא לי עכשיו שרק יהיו איתי בכאב הנוראי הזה כי אני איתו לבד אני אספר בקצרה שעברתי אירוע פיזי מפחיד וטראומטי השבוע התקשרתי דחוף למטפלת שלי כשזה קרה וחשבתי שהיא תבוא לעזור לי והיא לא באה והייתי צריכה להתחיל לחפש מי יבוא.. ונתקלתי גם בסירוב מצד מישהו שחשבתי שקרוב אלי.. בסוף כמה חברים שלי באו לעזור לי אבל זו הייתה ההרגשה הכי מגעילה שהרגשתי בחיים שלי הרגשתי נטושה אבל לא נטושה כמו שקורה לפעמים בטיפול כשהמטפלת לא מבינה או כשהפגישה מסתיימת נטושה על אמת. אשכרה נטושה בעולם לבד פצועה פיזית הבן אדם שאני הכי אוהבת הפנתה לי עורף בשם הסטינג ונשארת לדאוג לעצמי זה היה פשוט נורא וזה ממשיך ללוות אותי ולא עוזב :( זה קצת משכך את הכאב כשלקחתי ממנה מרחק השבוע אולי זה מה שנכון לי עצובה כי כל כך סמכתי עליה וחשבתי שהיינו כל כך קרובות עכשיו אני מרגישה שהכל זה מילים יפות שלא שוות דבר במציאות מחוץ לחדר... מרגישה נבגדת ולא חשובה לאיש ושהחיים שלי הם חסרי ערך בעיני האדם הכי קרוב לליבי... עצוב

הי ציפור מדבר יקרה, מוכרת מאד הפרשנות של האדישות. עד היום מאד לא פשוט לי להבין. גם אני, למשל, קיוויתי, שאחרי המנה השנייה של החיסון ותופעות הלוואי הקשות, המטפל יהיה איתי. הוא לא היה בפועל, וזו הנקודה לתור אחר האובייקט הפנימי בי. אופס, באג. מבינה. בסדר להיות בכאב. מקווה שיהיה לך כוח לצאת משם. קצת ובהדרגה. הזמן לעתים רופא, סוריקטה