העיוות שלי

הי, אם לא ארשום, סביר שארגיש פספוס. אתה יודע, אודי. לאחרונה מרפרפת בהודעות של כולם כמו מתוך מרחק הגנה. אולי. ראיתי את תגובתך למיכל. כשאני חצי. ואיך עיוותי אותה באפייניות העקומה שלי? כך - היה מעייף. טוב, לא מעייף. מתיש! ואז חשבתי על החווייה אותי בטיפול. מטופלת מתישה. המשחק הלא ברור תם. השכבות נסגרות, המוח עוצר את הגוף ממוטיבציה. היום שוב ממצא רפואי שכזה. כידוע, פסח שנוא עליי אף על פי כן ולמרות הכל - אסיים בברכת חופש חירות להתראות, סוריקטה

שמחה שאת פה, אני בלי הרבה מילים אבל היה לי חשוב לומר לך שרואה אותך, אני לרוב קוראת שקטה.. את ככ מקסימה ומיוחדת בעיניי חיבוק (אם מתאים).

זה היה ה'אל תלך' הנואש שלי. אובדן הטיפול. אובדן, שבשלב זה כמעט איני עומדת בו. סליחה מכם על היותי זועמת חלאה שכמותי. דעיכה והתנוונות, סוריקטה

סוריקטה יקרה, שיעבור בקלות ומאחלת לך ימים של חרות ובריאות טובה שלך שירה

מצטרפת לשירה...הכל בסדר. אנחנו כאן, נשארים גם לאחר החג. גם אודי. חג מיטיב עד כמה שניתן.