בוקר אור ליצורי הטבע

הי, אפתח שוב בסליחה שכתבתי. מה לעשות. אבא עושה קונצים. זו הייתה הכותרת והעברתי אותה לתוכן. לאבא, כאמור היה ניסיון אובדני שאחריו בקושי תפקד ותקשר. התקשורת חזרה לאיתנה, והגוף מתחזק יחסית. כשהוא מתחזק, הוא מנסה, כתמיד, לעשות דברים שהם על קצה גבול היכולת שלו ומסוכנים לו, כשאנחנו, סביבתו וצאצאיו מתים מפחד. גם בצעירותו היה איש של ריגושים שעל הגבול בין החיים למוות. היה מסוגל לנהוג שיכור בלילה בגשם על כביש צר ותלול ומפותל כשהילדה שלו (אני) ברכב. וגם אם לא, ידענו שהוא עושה את השטויות האלה. יש לו נפש של מכור והוא יכול לנסות להכחיש עד מחרתיים. חרב מהלכת על ראשנו. והיום, היום אחרי שכבר עשה מה שעשה שכל הזמן היינו בדריכות בעניין, היות שהוא דיבר והיו תוכניות (ואגב, הוא עבר עכשיו חלק פסיכיאטר, וגם האמא בזמנו, לפני חמישים שנה, שזה הזוי, לא יאומן), היום הוא יחסית חלש. אבל אם לא ישגיחו עליו הוא גם יזחל על הידיים להגיע ליעד, כי הוא רוצה כאן ועכשיו. נודניק. פחד מוות. לא יודעת מה רציתי להגיד. כבר חשבנו שהצלחנו לארגן סיוע, אבל המטפלים עוזבים בזה אחר זה מהפחד. אישית, גם בגלל שהטיפול שלי נפסק לפני חצי שנה, וגם שאמא העקשנית שלא נדע והאבא הזה, הגוף שלי בקושי זז. וכבר מפריע לי ביום יום בשעות העבודה. בסיום היום אני בקושי מצליחה לחזור הביתה. מאד מאד בקושי. נחשבתי לאנרגטית כל כך, ולכן, יש לי נטייה להאמין שהנפש מדברת כאן. וזה לא רק פלאי הגיל וההורמונים. שורה תחתונה - נמאס. כמה כבר יכולים לדפוק ולחנוק אותנו עוד. סוריקטה

בהחלט סוריקטה יקרה בהחלט כמה עוד אפשר לפחות היום את יכולה לראות עד כמה העיוות הוא שלהם ולא שלך ואולי להפנים את זה פנימה ולהזכיר לעצמך כמה דרך עשית כדי לא להיות כמוהם חיבוק ענק אביב

סוריקטה יפה שלי צודקת לגמרי שזה נמאס!! אבל אני מרגישה שזה מהלך עלינו כמו משהו מכושף שאין כאילו דרך לצאת משם מפני שהם ההורים שלנו שאנחנו אמורים לסעוד אותם בזיקנתם בלי קשר לאייך אנחנו מרגישים בעין בכלל נכון כואב מאוד אך כנראה שכך צריך להיות כי אחרת לא היינו אנחנו שם למרות שכבר נמאס כמי מניפולציה ריגשית שלעולם לא ניגמרת חטולית

... די היה צפוי שעכשיו אחשוב על ההודעה האיומה הקודמת ששיתפתי. נוקשה ומוטה וקיצונית למדי. שורה תחתונה - כרגיל - הבדידות. יותר ויותר ממנה. לילה טוב. יצורים קטנים - בואו אליי, בואו. סוריקטה

הי יקרה כיף לשמוע ולראות אותך מביאה את עצמך. מקווה שיבואו ימים עם יותר כוח זו נשמעת התמודדות לא פשוטה בכלל ואת לגמרי אמיצה שאת שם...עם כל מה שזה אומר

הי, אם הודעתי תספיק להראות ולהתפרסם עד יום ראשון לפני ההפוגה - עדיין, לתפיסתי, אני זאת שנחשבת למעוותת בשטח. עצוב קצת להרגיש שאין משענת. גמני מרגישה איכשהו ש We're doomed אין לי דור המשך, וגם בזה איני כמותם. נשמע שהתפקיד שלי בעולם, למן ההתחלה, היה להיות בת שתחזיק את ההורים או סביבתה בכלל. עולם הפוך קצת. שואלת את עצמי מה באמת קורה עם אנשים כל כך בודדים כמוני כשהם מזדקנים ונעשים תלויים יותר. כאן בבניין הכרתי שלושה כאלה (זולתי). אחת חיה בגפה על קצבת ביטוח לאומי והסרטן לקח אותה בשנות הששים שלה. אחר נכה בפשיטת רגל בשנותיו האחרונות, ואחד שורד שואה ששם קץ לחייו. ואני, אולי השריד האחרון לסוג הזה של אנשים בודדים ללא משפחה בבניין המשונה. מה אני יודעת. תודה שהשקעתם. סוריקטה