היי אודי וכולם........עדיין שקט כאן.....

גם אני.. אמממ כזה. לא יודעת איך לפנות פתאום אלייך.. האם לעולם אקטר?? האם זה אופי של לראות את הרע? משהו מאוד מוזר קורה אצלי...מצד אחד אני צריכה לשמוח שככה קורה..מצד שני אני ממש בלחץ וקשה לי הצלחה שהיא מורגשת מזוייפת. יודעת שזה לא מובן... כל חיי רציתי להיות מוערכת, שיאהבו אותי שיראו כמה אני טובה/ מוכשרת...עכשיו כזה קורה זה מרגיש רע. אולי לא אמיתי...מזוייף. לא יודעת להסביר את התופעה הזאת... לא טוב אני מקטרת ..טוב אני מקטרת.כאילו מה יש לי??????? אודי, אני מרגישה גם שההערכה הזו היא מעין זיוףףף...ושל אינטרסים! ושהגיעה על חשבון האחר...אוףףףףףףףףףף אני לא מובנת גם לי. סליחה :(

הי מיכל טובה, אשתף, כפי שכבר כתבתי, שלרוב ובמיוחד לאחרונה, גם אני איני מאמינה למחמאות. איני מאמינה, משום שאני יודעת ומכירה את החלקים התוקפניים שבי. מה ש'הם' (הסביבה) לא רואים. המרכאות היא משום שסביר שמדובר בהשלכה. מתי משהו מהחוץ כן חודר פנימה בטוב? כאשר מצליחה לראות את עצמי כשלם וכחמודה, ולא (אפרופו שלמה, שדיבר כאן על הנרקיסיזם) רק טוב מושלם שמקריב ומבטל את עצמו וצרכיו למען הזולת והסביבה. לאחרונה אני בעומס יתר (המטפל שלי היה קורא לזה מזוכיזם - עובדת קשה מידי עד מידי ביטול עצמי). עזרת לי בכיווני מחשבות. הנה מחמאה אמיתית לך. וגם תודה. השקט כאן איכשהו סוגר. אני מאמינה שחוטים מקשרים קטנים כאלה פותחים המשכיות. מאד יפה בעיניי. שיהיו ימים נעימים לנו. אעיד על עצמי שאני מנסה איכשהו להקטין מעמסות משמעותית. ממש לא מתאימים לי כאבי מפרקים עוצמתיים כל כך. נו, אז אהיה אולי פחות שרירית. מותר כבר בגילנו... אני צוחקת. מאמינה שבנות כשכמותנו נשארות 'ללא גיל' ויש בזה קסם. הי לך מחמאה מחממת ומרככת לב נוספת. לפחות כך אני מבינה אותה. כוונותיי טובות.עבודה עם ילדים היא מיוחדת במינה, ואכן דורשת מאמץ ניכר, למרות שהתמורה הכלכלית בה נמוכה למדי יחסית, ויש אנשים שיודעים היטב להעריכה. מידי שנה אני תוהה האם אני ממשיכה בכיוון הן בגלל העומס, ובמיוחד בחודשי הקיץ המאד חמים ומתישים, והן מסיבות כלכליות וגם משום שהפרידות הן כזה אבל (e) עבורי. אין לי כיוון הסבה בשלב זה. מnש שמחה שכתבת. חיכיתי לך. שלך, סוריקטה