סוף שבוע רגוע

אודי יקר, וואו...מובן. אך עצם העלאת הרעיון יקים אנשים לתחייה פה🤣 טוב, נו. תהליך כמובן. גם פעם היית עונה כל יום הפעם רק לקראת הסגירה וכו'. אתה מחנך אותנו להיות פחות ופחות תלויים....ולהתרגל לתהליך הפרידה ממך.. מעניין🤔

קראתי אותך ברגע הראשון ממש נבהלתי שינוי לא בא לי אף פעם בקלות בטח לא בתקופות עמוסות כמו עכשיו אבל אני סומכת עלייך מה שנכון לך ולמקום כאן ברור לי שאתה רוצה בטובה סליחה ממך ומכולם שאני ככה דוממת משהו בי נשבר נשבר חזק מידי אני מכונסת פנימה מתקשה לתת מקום למחשבות /רגשות ימים עמוסים רגשית ובפיזית ולא תמיד המרחב הוירטואלי מאפשר שיתוף אבל אני כאן בעיקר בימים של סגירה להרגיש את הבטחון הזה שבקבוע בהודעה שלך אז בכל מקרה תודה

הי אודי, התרגשתי מאד שיזמת והעלית נושא למחשבה - גם אם הנושא מעורר, לפחות אצלי, חרדות. חשבתי הרבה. כל מיני קולות לכל מיני כיוונים. אחד מהם - נראה לי אישית, עבורי, שלא אצליח לעמוד בעוד ניסיון לשינוי במתכונת שקשורה לאזורי הנפש. למרות שכנראה, במקביל, גם מאד מחפשת כזה. מזכירה ששרויה בתחושה חזקה וממיתה, תחושה שויתרו עליי. עדיין לא מבינה ועמכם הסליחה. אשמח לשמוע איך אתה מרגיש מכיוונך, אם תרצה לשתף. ומקווה שגם אחרים יענו. שבוע טוב, אולי תהיינה מילים נוספות בהמשך, סוריקטה

מיכל - חח גם אני דמיינתי שכל מיני דמויות ירימו ראש בהישמע רעיון כפי שאודי הציע. אם מדברים על גמילה - אצלי כנראה פחות הולך, לצערי. ממשיכה עדיין לחשוב, בשונה ממה שהובע כאן בעבר, שהקבוצה לא צמחה באמת. מי שצמח עבר הלאה ולא כאן. ולרוב, נותרים החלקים שפחות מצליחים לצמוח. אולי הקבוצה מתנוונת. מתייאשת. מיצתה. המושג בו אתן משתמשות אביב ומיכל 'סגירה' - נשמע לי ממש מפחיד. עבורי הוא בום. בום גדול. ובכלל לא מרגיע. להיפך. איני נמצאת בזמן אמת כאן, אלא לרוב, רק למחרת היום. והחוויה שלי היא פספוס והיעדר סנכרון. יאללה בי, סוריקטה המוזרה

היי אודי קודם כל רוצה להודות לך על הפורום ועל נוכחות שלך כאן במשך שנים רבות. אני פחות נעזרת בפורום לאחרונה כי אני זקוקה ליותר החזקה- ההמתנה לתגובה אחרי שאני משתפת כרגע גורמת לי להרגיש חרדה לכן פחות כותבת. ינשופים

כי גם הם שם - לכאורה אני כבר לא צריכה ונראה שלא כזה חשוב וסתם ולא תורם ובזבוז משאבים. וגם תעשו מה שאתם רוצים. הרי אתם יודעים היטב את עבודתכם ואתם רואים היכן שאני עיוורת. וגם - הלוואי שייסתיים הסיוט הזה של המגע עם המציאות. בפועל, במרחק זמן ולאור הניסיון האמיתי (בטיפול, למשל) - האזור הכי חולה, ואולי הפחות נגיש, לא מודע, מדבר דרך מצב הרוח והגוף. מדבר אנושות וזועק. פרידות מתרחשות בסופו של דבר, זו דרכו של עולם, לדקלם יודעת היטב. אך משהו מסרב להאמין. שהזמן חולף, שיש השתנות. שיש הלאה. סוריקטה והמצבה

אודי יקר, האמת שהיתה לי תחושה שעומד לחול שינוי ובכל פעם שהפורום נדם חשבתי שתרצה לסגור אותו. התחושה שלי היא שתהליך של שינוי כזה יוביל לסגירה מלאה. למרות שאני אולי פחות משתפת, מרגישה שהסגירה של הקבוצה תהיה לי קשה. פרידות הן לא דבר קל, זה נכון, אבל מי אמר שחייבים להיפרד... תודה שאתה שירה