פוחדת...מהבריאות שלי..
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
אודי וכולם, פעם לא פחדתי מהבריאות כל כך...אולי הייתי צעירה וטפשה שלא עניין אותי כשהרגשתי רע. אולי פשוט חשבתי שמגיע לי עונשים כאלה..לא יודעת... לפני יותר מ20 שנים עברתי ניתוח פריצת דיסק בגב התחתון. הייתי אמא צעירה לילד חולה בן שנה, (פג שהרגשתי אשמה על מחלתו) תינוק יותר נכון שהיה לו אסור להחשף לאף אחד מפני החיידקים..משהו כמו בידוד חברתי כמו הקורונה ;)עד גיל שנתיים..היום הוא בסדר ב"ה. לא אספר לכם הכל..אבל קצת רקע שתבינו. שנה שלימה סחבתי רגל עם כאבי תופת ותפקוד עם התינוק כמעט בלי להתלונן. (בעלי עבד ועבד ועבד) כח סבל עצום שאין לי מושג מאיפה....עד ש..לא יכולתי לזוז כאבים עצומים ש..בקיצור ניתוח. הניתוח הצליח..החלמה קשה של שנה שלימה..עברו השנים..לא משנה מה עברתי עוד....ממש פולניה חולה עם כל מיני..אבל לא התייחסתי למצב הפיזי. כלומר צריך ניתוח-עושים. כדורים-לוקחים עד היום בגלל מחלה כרונית..לא משנה. מה שרציתי לומר שבשנים האחרונות זה מטריד..המצב הגופני שלי. החלו כאבים ביד, כאבי ראש..בקיצר בדיקות.והנה שוב פריצת דיסק והפעם בצוואר..אין מצב שאעבור ניתוח חס ושלום! עושה פיזיו וכל מה שצריך...אבל פתאום מחשבות: מפחיד!!!! ובצוואר לגעת זה...לא מאחלת לשונאים שלי ככה....מפחיד מפחיד מפחיד...שיתוק מהצוואר ומטה זה מפחידדד נוראאאאאא!!!!!! מה יהיה איתי? לא יודעת.. תרגילים ופיזיו..אבל..מפחדת שיחמיר חס ושלום....לא יודעת... פעם שכאב לי הגב התחתון בסדר..כאב היה ניתוח. הניתוח הצליח למזלי..והיום עדיין רגישות ונתפס מידי פעם אבל חיים עם זה....ובצוואר??? אוףףףף..ואני רוצה לחיות בטוב . איכות חיים..מבינים???? כל פעם יש לי משהו אחר..הגוף שלי לא מחזיק אותי יותר..נמאס לו ממני לגוף שלי. אז הוא מכאיב. מחלה, כאבים וכו... פולניה. חולה חולה חולה...ומפחדת מאוד ....ולכן אודי מה שכתבת..נכון, צריך לשמר את הגוף לדאוג לו. יודעת..מרגישה שהוא בוגד בי ..מרגישה מתפרקת. פיזית הפעם ולא רק נפשית...גופנפש...
הי מיכל יקרה, לא כיף בכלל. אבל חשבתי על הצוואר שמחבר בין הראש (נפש), לבין הגוף. וגם על היציבה של הגוף שהרבה פעמים יש לה קשר לנפש. אולי תרגילי נשימות הרפייה יוכלו קצת לעזור. אם את פתוחה לזה. איתך, סוריקטה
מיכלי מאמי המון כאבים ועוד פריצת דיסק בצוואר ..כאבים איומים מקווה שלא תגיעי שוב לניתוח.. פולניה..הצחקת אותי מאמי..לא רק פולניות מתלוננות כיום כולם מתחוננים על כאבים..הנה גמני כל הזמן מתלוננת אז מה ? מותק . מותר..ורצוי ואפשרי..וחוקי לגמרי להתלונן..כמה שאת רק מרגישה צורך .. גמני עכשיו צריכה לעשות הדיקת סי.טי לגב בגלל הכאבים הבלתי פוסקים כבר כתבתי שאני חיה על זריקות..עכשיו הרופא שואל אותי אם תצטרכי ניתוח תעשי..לא חשבתי פעמים ואמרתי כן..מתוך מחשבה שזה יביא לקץ כל הכאבים.. עם הגיל והעבודה הפיזית שלא נגמרת ..על הדרך הגוף נגמר ממאמצים חיבוק גדול מאמי שלי חטולית
מיכלי כל כך מוכר פחד זה כבר טוב פחד זה דבר מטיב ושומר השאלה מה את עושה עם הפחד הזה בורחת לאוכל לדוגמא או מטפלת האם הגוף בוגד בך או את בו בהחלט הגוף שלנו משלם את המחיר של כל מה שאנחנו דוחקות .... אתך בקושי הכל כך מוכר אביב
מיכלי יקרה מבינה את הפחד כמה כאב צריך לשאת עד שאנחנו מוכנים לעשות משהו שונה... כמה אפשר להתעלם.. הגוף זועק לעזרנ השאלה אם אנחנו מוכנים להקשיב לה ... כל מה שקשור לגוף הוא מציף סומכת עליך שאת יודעת מה נכון ומדוייק לך איתך, ינשופים
סוריקטה,חטולית ואביב יקרות... תודה על התגובות..מתלוננת, נו פולניה או סתם מפונקת??לא יודעת.. והשאלה מה בתכלס עושה...אממממ מצד אחד מטפלת ומצד שני גם לא ממש כי אוכלת... פחד פעם לא היה אולי כן אביב את צודקת..פחד זה מוביל לחשיבה מה עושים. אמנע ניתוח בכל מחיר לדעתי..וכן המשקל מוסיף, תמיד אומרים קודם להפחית במשקל עוד לא פתחת פה אצל רופא..ככה זה. פחד גם משתק לפעמים... הגוף בוגד בי אני בו..לא יודעת הדדי כנראה. הגיל פתאום מפחיד. הזקנה, למרות שאני לא נקראת זקנה אולי מבוגרת..?? מרגישה שפתאום הגיל נתן קפיצה. קפיצות בגיל, מתינוקת נזקקת לבוגרת לזקנה..לא יודעת אם הובנתי..
הי מיכל, אוסיף רק שהשינויים סביב גיל המעבר אצל נשים (ככל שאני מכירה מחוויתי האישית) אינטנסיביים יחסית לתקופה ואחר כך שוככים. לכן, אולי בדומה לגיל ההתבגרות, רק הפוך, הם מבלבלים וכואבים. את השינויים המסתגלים אצלי התחלתי לפני כמעט עשר שנים, כך שהגעתי לגיל ה'מפחיד' עם הכנה כלשהי. ועדיין - סערה. בתקופתנו המתועשת והזמינות המיידית לא מעט אנשים, ואפילו ילדים ומתבגרים מפתחים את התסמונת המטבולית וזה מעציב. המודעות לעניין חשובה, והלוואי שתופנם עוד בעולם המודרני. בעיניי, הרבה זקנים (בין אם מודים בכך או מכחישים בכל תוקף ובושה) אוהבים לחזור להיות 'תינוקות'. להיות מואכלים, שרוחצים אותם, מחתלים אותם, לוקחים פחות אחריות. זאת משאלה שאני, לפחות, מאד שומעת. סוריקטה
ינשוף יקרה, תודה..כן הגוף הזה שלא יודעים לפעמים איך להתייחס אליו. וסוריקטה, גיל מעבר ממש מוזר..גם בזה לא ממש מבינה מה עובר עליי. לרצות להיות אהובה, מוכלת ושיטפלו בי זאת כמיהה שלעולם לא עוברת אצלי . לא חושבת שאצל כולם זה כך...לפחות לא ברמה גבוהה כזו. ויקרות ממש תודה על התמיכה והתגובות.
הי מיכל, זה באמת קשה. מנקודה מסויימת בחיים - גם אצל מי שהגוף שלו תפקד ללא רבב - מתחילות בעיות. חלק מזה קורה בגלל תוחלת החיים שעלתה (בעצם הכפילה את עצמה) בזמן קצר יחסית, והגוף שלנו עוד לא ממש הכין את עצמו אבולוציונית לזה... כאבים, בעיות, תפקודים שמשתנים - פוגשים את רוב האנשים. הרעיון - כמו עם הנפש - זה איך לחיות עם זה בשלום, מתוך הערכה לשניהם (נפש וגוף, גוף ונפש) ורצוי גם תוך תחזוקה מתמדת וטובה שלהם.
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
