מה אני עושה עם המשאלה הלא ריאלית

... המשאלה שתמיד הייתה לא ריאלית, גם בהיותה של אמא בחיים. הגוף של האישה בחיים. והנפש שלה, שחלקים רכים, תורמים ותומכים ממנה קצת עוד הופנו כלפי דמויות אחרות. מה אעשה עם המשאלה הלא ריאלית, המשאלה שתהיה לי אמא, שתאהב, בלי התנאי שהיא מרעילה, או מחבלת או מתקיפה. שתיתן יד. שתיקח אותי לטיול, טיול למקום עם נוף אחר. איך אני מוצאת חלופה, כל כך חלקית אמנם, כל כך, והיום. איך אתפשר ואני זקנה בעצמי. איך אשתמש במשאבים שנותרו לזמן בו אני כבר מזדקנת ונעשית תלויה אפילו יותר. מה הלאה? איך מפה בוחרים בחיים. איך משתמשים במה שנותר כדי להיאחז בחיים. הרי איכשהו תמיד נאחזתי בהם. אבל כשורדת. רק כך. החסימה עודנה שם. ואני כל כך בודדה ומרוחקת. לו יכולתי באמת לצעוק. כמה צעקה ככה שותקת. ואני עוד מצפה (גם לא ריאלי) לאיזה פיצוי רב מימדים, ולא מתפשרת על חלקיות. ואני עוד מצפה שהכל יתחיל מההתחלה. או שלא יתחיל. כמובן, שגם זה לא הגיוני. בכאבים כאלה אנשים פוגעים בעצמם פיזית. אני לא. הי, בוקר, סוריקטה

כל מה שיכולה להגיד שכמוני כמוך , מאוד מבינה ... והכי אתך בתחושה הכואבת חיבוק אביב

סוריקטה מדהימה , קראתי אותך שוב מעבר לכאב שאני הכי מזדהה אתך בנושא האמא את ממש בדרך לשם לחיות ולא לשרוד הרצון לחיות ולא לשרוד הוא רצון ראלי את כואבת , כואבת ממש לא מתפרקת לא נעלמת לא פוגעת את כאן מבקשת יד הכאב הזה יחד. עם הבנייה של הסוכה בכל פעם עוד קצת ועוד קצת עד שתרגישי שהפעולות שלך הם לא האוטומט של לשרוד זה חיים . אוהבת חיבוק אביב

סוריקטה אהובה, הכאב הגדול שלך על האובדן או האובדנים קשה מנשוא. משום מה בין השורות שלך שצועקות כאב בלתי נסבל אני מרגישה גם משהו מפוייס ורגוע. אבל אולי זו דרכך וגם זו שלי להתנהל בעולם בכאב וצער מבלי להראות דבר כלפי חוץ. ניסיתי לדמיין אותך עם האחים שלך ממיינים חפצים בבית של אמא, האם דיברתם? העליתם זכרונות? חלקתם רגעים של כאב? האם מצאת חפצים אהובים מפעם, תמונות, דברים שאולי יעזרו לך להרכיב תמונה ולחזק את הידיעה שטוב שנולדת, שהייתי ילדה מהממת, עדינה וחכמה, סקרנית וטובת לב. שאמא שלך היתה חולה מאוד ואת היית הקורבן. מגיע לך פיצוי, בהחלט מגיע, אבל אמא שלך לא היתה יכולה לתת... אולי את בעצמך הפיצוי, את התיקון של אמא, באהבת האדם והחי שלך, בטיפול ללא רבב בילדים קטנים. הלוואי ותוכלי השנה לעשות לעצמך דברים של התחלות חדשות, שיתנו ביטוי לכישורים הרבים שלך ולעושר הפנימי שלך, בכתיבה, ביצירה בנגינה ועוד. את יודעת, גם אני בתחושה של אין אמא ויותר גרוע מכך שאני האמא גם של אמא, וקשה לי כשהיא חולה ונזקקת ומכעיס כשאני לא יכולה להיתמך וקשה לי הביקורת שלה וקשה לי הביטול שלה. לפעמים, אני פוגשת אשה שמפגינה כלפי חום כזה אמהי וזה מעלה בי דמעות ובלב אני אומרת שהייתי רוצה לשים את הראש להתמסר ולתת לה להיות לי אמא. שלך שירה

תודה אביב יקרה, אכן אבל כבד מנשוא, ואכן אני לא פוגעת בעצמי לא פיזית ולא בחמרים ולא דרך אוכל, וזה קטע מעניין. מנסה לעשות דברים, מנסה, זה לא כל כך עוזר להקלה בינתיים. אבל כמו אבל, אולי זו תקופה שצריך 'פשוט' לתת לה. וגם לקוות שזה גל שישכך מעת לעת. תודה וסופשבוע נעים, סוריקטה

הי שירה, מחבקת את מילותייך החכמות כתמיד. מעניין מה שאת אומרת לגבי הפיוס והרוגע. כך חווים אותי מבחוץ, כשאני יודעת, ולא רק בימים אלו, איזה כאב מתחולל בפנים. חויים, אגב, גם שמחת חיים והמון אנרגיות. זה באמת מעניין. זכרונות יש לי המון המונים, ובעיקר אני זאת שפיטפטה אותם בזמן ההיתקלות בחפצים מחלקם נפרדנו. צריכה למצוא משהו ששווה לחיות עבורו. אין לי תשובה כרגע. יצירה - גם המטפל (הגעתי אליו בימים אלו) מכוון לשם. איני רואה את האור בינתיים. נראה לי שהיפוך התפקידים היה מוחלט עוד יותר, כאשר סבתא, אמא של אמא, נפטרה. עדיין הייתי ילדה. התגעגעתי אליך, שירה. את וגם אביב, וספציפית מתחייסת אליכן, כי אתן בעץ הזה, נשמעות לי כמי שעשו תיקון מבורך ומדהים. ומדמיינת אתכן, תסלחו לי, אבל מבחינתי זה כבוד גדול, כסבתות נפלאות. איתכן ותודה שוב, סוריקטה

היי סוריקטה יפה שלי לא מצאתי מילים כדי לומר לך רק כעת כשקראתי את התגובה של שירה הבנתי כמה אני מזדהה איתה ועם כל מה שכתבה לך כל מילה בסלע חקוק חטולית

שמחה כל כך לשמןע שפגשת את המטפל. תודה ששיתפת בעוד קצת הסבתאות עדין רחוקה ממני אבל מקןןה שהצלחתי לעשות תיקון דרך הילדים. מאוד מזדהה עם מה שרואים בחוץ לעומת המוות ששוכן בפנים, כך גם אצלי. קשה וכואב. שלך שירה

מצטרפת לכל מילה שירה וסוריקטה.....בריאות