היא
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
היא פיצלחה לי את החיים ונותרתי בנכות היא שמה תוספים אסורים באוכל שלי, אבדה לי ההכרה והגעתי לבית חולים לבדיקות פולשניות וקרינות ואינפוזיות וטונות של תרופות היא זרקה גורי חיות הבית בני יומם לפח היא עשתה לי חוקנים העלימה לי חפצים בראה עליי סיפורים חיבלה לי בניסיונות העצמאות הטיחה אותי לכביש ובעטה מכרה אותי צחקה צחוק סדיסטי כשהחבר שלה כילה בי את זעמו ידעה שהוא נגע בי כמו שלא מותר ובחרה בו עבדה קשה כדי לבלבל לי בין מציאות לדימיון חסמה את הגישה שלי אליה נעלמה לי בכוונה הפנתה אליי את הגב ואני אני לא רוצה להיפרד ממנה רוצה להשאיר את הבית המטורף שלה כמו שהוא לגור איתה בקבר עם האהבה המוזרה שלה והתנאים המעוותים כל זה לא קרה אני פה בחיים בשפיות הבית שהיה שלה ריק מכל כך הרבה דברים שכל אחד מהם עורר שלל זכרונות חולה מרוב כאב אובדן סוריקטה
סוריקטה אהובה הלב רעד והתפוצץ מכעס למקרא הדברים. אובדנים קשים, הכרה בלתי נתפסת וכאב בלתי נסבל. ואת, ההיפך הגמור מאותה המפלצת, אוספת אלייך חיים, גורי חיות וגורי אדם, וגם צמחים, משפיעה עליהם חום, טיפול ואהבה, כאלה שלא היו לך וכל כך הגיעו לך. את בחרת בחיים, את ניצחת. את פלא ונס. כואבת איתך שירה
סוריקיטה יקרה כמה כואב.. למרות כל מה שהיא עשתה לך קשה להפרד ממנה... הרי היא אימא.. כל כך מבינה אותך יש כל כך הרבה להתאבל עליו איתך.. ינשופים
כתבת המון דברים כואבים שמתוכם הצטמררתי ..וחלק מהם הזדהיתי... ובסוף כתבת שכל זה לא קרה ....לא מבינה כמה טוב שאת חיה בשפיות מסוימת מבינה את הרגשתך כמו שכתבת אותה מילה במילה חולה מרוב כאב אצלך כבר איננה אצלי עדיין בחיים וכן ממשיכה לדאוג לה ולטפל בה עד יומה האחרון כי ככה זה אצלי עם כל הכאב קשה מאוד לוותר על אמא שתהיה ככל שתהיה!! חיבוק אם מתאים לך חטולית
קוראת וכואבת קוראת שוב כי לא מאמינה למה שרואה. זה ממש ממש עצוב לי. אבל גם 'שמחה' שאת מוציאה את זה בצורה הזו, כל כך ישיר וכל כך אמיתי. חיבוק גדול גדול
תודה על ההזדהות חברים וחברות, שירה - יש בי מפלצות בראש. וקורה לא מעט שאני רוצה להיעלם בגללן. כאמור - לא נעלמתי ולא הרגתי את עצמי. אך אלו מחשבות הרסניות למדי. ובהמשך למה שאמרת - גם המטפל ניסח בשעתו את מה שנהייתי כ-נס. ינשופית - מזכירה לעצמי שהיא, אותה אישה מטורפת הייתה גם אמא שלי. היא הייתה גם אמא שלי. וחצי מהגנים שלי באו ממנה. תודה, אהובתי. חטוליתוש - לא קרה שאני ליד אמא בקבר או נצמדתי אליה בערבוב בחזרה. זה הלא קרה. השאר לגמרי כן. ואני מבינה לגמרי את המסירות לאמא, מה שתהיה ככל שתהיה. חנה - מניחה שבדרך כלל איני כזאת ישירה. והרבה מידי מקודד. תודה ששמת לב. אביב - אכן לא פשוט. ולא מצליחה להבין היכן אני אמיצה. תודה על המילים של עכשיו, וגם ראיתי מה שרשמת קודם. הייתי עצובה וסגורה מכדי להגיב. אבל בהחלט ראיתי. אודי וכולם - אני לא מרגישה בבית בשום בית. גם לא ביתי שלי של היום. כבר יש בו רהיטים וכלי חשמל (גם זה לא היה, אחרי השלב שהגיע אחרי שנות טיפול בו נכנסתי לגור בתוך מבנה עם קירות והפרדות בין חדרים), אבל אין בו, למשל, שום אקסטרות וקישוטים. שום אלמנטים יצירתיים. ואיני יכולה עדיין. עדיין לא מצליחה לצפות בטלוויזיה, למשל, לשמוע או ליצור מוזיקה. גם לא לבשל. לאכול ליד שולחן באופן ראוי. גם לא לשבת על ספה ועוד. גם אין בו ב'בית' עוד אנשים :-( הלב של הבית ההוא, קן הקוקיה ובית הקברות של אמא, הלב בהרגשה שלי ועבורי, שהיה אסור ושנוא אבל התעקשתי עליו מתמיד - היה המוסיקה. האלמנט שייצר אותה באמצעותי - פונה. הוא לא ימשיך איתי, היה לו תפקיד בדיוק במרחב בו הוא היה ולא במקום או זמן אחר. היו לי ניסיונות יצירה גם בכיוונים אחרים - אך הם הועלמו. מוסיקה נוכחת ברגע שהיא, נוצרת כל פעם מחדש ואחרת, ונעלמת בנפח מעצמה (בשונה מציור או פיסול, למשל, שנשארת מהם עדות פיזית מתמשכת אחרי יצירתם). יום קורע.יותר קשה מלראות את אמא מתה. את הגופה של אמא מפונה. ראיתי וביקשתי לראות. היא כביכול מתה לי במיינד כבר מזמן. מה שהתרחש אתמול מרגיש לי כמו שהלב נעקר בתוך החיים. או כמו שהמעט מעט ממני (הטוב) שהיה בה - תם. הגעתי אתמול לעבודה שמוטה לחלוטין ולא הסתרתי. יאללה צריכה לצאת לעוד יום ארוך. תודה לכולם על ההקשבה. מצטערת על החפירות. שלכם, סוריקטה
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
