.................................

החלטתי להפסיק בפגישה קרה ומוזרה על אוטומט וכבר הרבה זמן שכלום לא זז רק ממשיך להתחפר מרגישה נטושה הכל היה נטול רגש רק מלא במיאוס. אולי רציתי חום שימיס את קירות הקרח. הוא בטח שמח. אמר שהתעייף. זה לא הוגן. ניסיתי כל כך. משהו בי משבש קשרים אולי אתם מרגישים את זה כאן. תגידו לי שאדע איך אני קשה ומקשה ומרחיקה. יצאתי קטנה ושפופה מחוקה כל כך נטושה וחסרת אהבה מה אעשה עם כל זה מי יטפל בפצעים בחתכים מי יסביר לי משהו בלי להגיד מה אני צריכה לעשות כי רק הוא מבין החיים שלי עלו על שרטון האניה טובעת כבר כל כך הרבה שנים אני נאבקת אבל אני רוצה לשחרר שתטבע לה לגמרי

הייתי שם לפני שנים נלחמתי כי האמנתי שאם לא היא אף אחד לא יכול זה לא נכון יש לי מטפלת חדשה כבר קרוב לשש שנים היא יכולה הקודמת כמו המטפל שלך הודתה שהתעייפה זאת היא זה הוא אל תיקחי את זה עלייך את באה לטיפול כי את מי שאת על שלל המורכבות והקושי לפעמים צריך לשנות ולהמשיך מאמינה בך מאמינה שתוכלי זה לא קל למצוא זה לא קל לתת אמון שוב אבל זה אפשרי אתך יקרה הכי מבינה בעולם ולא לשאלתך את לא הורסת קשרים כאן אוהבת אתך סלב חיבוק אם נכון לך אביב

ומקווה שתראו - הי שירה וכולם, תיארת נקודה רגשית כאובה ואיומה ומוכרת גם לי מאד מאד. אני, לפחות בינתיים, סירבתי בתוקף לטיפול חדש, לקשר חדש (מה נראה לכם עוד פעם שנים של בניית אמון ועוד בעיצומו של משבר ואנחנו כבר בעשור השישי לחיים), וסירבתי בתוקף גם לסיום רשמי של זה שהיה, שנאמרו עליו מילים קשות במיוחד. זה קטע לא נורמלי ועוצמתי וברור, בו החלקים החולים, אם נקרא להם כך, מככבים צורחים בביטוי שלהם. חשבתי על כך חודשים וניסיתי להתיר. אם אתאר את הרגשתי - משהו מזדהם יותר ויותר לרמות מרעילות במיוחד, בתוך מעטפת סגורה עד כדי בלתי חדירה לכאורה, והמשאלה להפיג את הרעלים מנסה להזמין קירבה שייתכן שאסור למטפל בתכלית לתת. ועדיין, בתוך המגבלות, כל כך ארצה להאמין שהאהבה תנצח. מאמינה שהיא מאד שם, אבל גם מאד מאד מאד לא נגישה. תשמעי, גם אני אפופת כעסים. אומרים שניתוב לכיוונים יצירתיים יכול למתן. אם את מצליחה איכשהו. ייתכן ששינוי דמות מטפלת היה יכול לתרום (או שמא - חלילה מלומר), ייתכן שבכלל הפסקה זמנית שתיתן אוויר ומנוחה זה מזו לשני הצדדים ואחריו המשך ניסיון. וייתכן שהגברה זמנית של תדירות היא שאת מבקשת (לפחות להכיר, כי את יודעת, כל זה כרוך בהמוני משאבים, גם חומריים). וייתכן שגן וגם וגם - קרי, קונפליקט, שאפילו לא ברור איזה צד מושך יותר. כמה קל לומר - איכשהו צריך למצוא את הפטנט שהדמות של מי שכן עזר לך שנים, והיה שם איתך שנים, תישאר דמות טובה בתוכך. איכשהו אולי צריך למצוא מה פה טעות. אולי. אין לי פתרונים. רק למר שאני מבינה ויודעת להזדהות. שלך, סוריקטה

תודה רבה אביב ואודי, לא מצליחה לראות איך אפשר להתחיל מחדש אבל גרמתם לי להפחית מעט את ההאשמה העצמית והאחריות הבלעדית. וזה לא מעט בכלל. שלכם שירה

סוריקטה קראתי אותך , כואב וכל כך מובן זאת הסיבה ממש שאני לא וויתקתי על תהליך הסיום גם שהיא הייתה מוכנה לוותר ...ונאחזתי חגמרי רק בטוב ...בחרתי להשאר עם זכרונות מיטיבים . זה היה אכזרי וקשה כלפי עצמי אבל זה היה נכון כדי שאוכל להמשיך שירה כמו שכתבתי לסוריקטה אבל זאת אני ואנחנו שונות אז לא יודעת אם זה יהיה נכון לך ... נראה לי שקודם כל לא לוותר על תהליך סיום נכון של כמה פגישות שתיים שלוש לנסות כן לחזק את החלק המטיבשהיה בו לאורך השנים אני ממש כתבתי רשימת תודות כמתנה לסיום החלטתי מהראש שאני מחפשת רק את הטוב כן אני יודעת צריך להיות במנעד הרגשות אבל ידעתי שאם אני ייתן לחלקים הפגועים מקום אני לא יצליח לשמר את החלק המטיב אחר כך נתתי מקום גם לחלקים האחרים שיש וכן כמעט שנה הלכה לי רק לדבר על הטיפול הקודם את הכעס הפגיעות האכזבה וגם את בטוב ...לאט לאט הצלחתי לבנות אמון שוב ..זה תהליך וזה אפשרי אבל זה בהחלט קשה

תודה שכתבת יודעת כמה את מבינה וכמה את מדייקת כואב

הי אביב, משערת שבחרת בדרך שבדיעבד התבררה כמקדמת, וגם הגיונית נשמעת מאד בכיוון נכון ומיטיב. את יודעת, עכשיו הבית של אמא מפורק, נפרדנו מתכולתו, כשכל חפץ בו (ואחד הדברים שאפיינו את הבית הוא עודף מוגזם של אוספים של חפצים כבדים וכהים) מעורר בי סיפור שלם. מי שלמעשה הצליח לעשות את ההפרדה הוא לא אני. לו היה זה תלוי בי - או שלא הייתה התקדמות או שהיא הייתה מאד איטית והייתה כרוכה בהרבה הפסדים או אגירה נוספת ומכבידה שלי. לא אני, לא בדרכי ולא בקצב שלי וברור הגיונית שההתנהלות נכונה ואיני מצליחה להסתגל, ואפילו נטרפת מדברים שהם סך הכל אמורים להיות מאד טובים ומשמחים. מאד גאה בך בדרך שעברת ובההעזות שלך וביכולת לתת מקום להגיון מבלי שישמיד. שנה היא זמן קצר עבורי. לו הייתה זו 'רק' שנה. חיבוקים יקירתי, שמחתי מאד לשמוע את קולך, שלך, סוריקטה