אתמול

הי, אין לי מושג מדוע אני כותבת ומה זה נותן לי. אתמול שוב הייתה לי חוויה שקשה לי לשאת מול רופא (עד שסוף סוף אחת שכמותי מסכימה לקבוע תור) שבעיקר התעצבן שהצלחתי לקבוע תור בסוף יום העבודה שלו. איכות הבדיקה שלו וגם ההתנהלות מולי הייתה נרגנת וחסרת סבלנות. וגם סוג של לא האמין לי - אחד העניינים שמי שמכיר אותי יודע כמה מטריף. לא אני אשמה, אבל פגישות כאלה לוקחות אותי מאד לאחור. אני נוטה לבטל מיידית תור עם רופא נוסף שקבעתי. יותר מידי עבורי. ואז זה מזכיר לי שבאמת אין קשר קרוב עם אף דמות אנושית בעולם. כלומר, מישהו שהמחשבה וההזכרות בי נמצאת איכשהו לא כך כל נמוך בסדר הקדימויות שלו. ואז זה מזכיר לי כמה חסר לי הגשר ביני לעולם. שוב אין לי גישה לדירה ההיא שהייתה של אמא ואני נטרפת מזה. מרגישה שגם אחרי שהיא באמת מתה אין לי מקום לידה. ליד מה שהיה שלה. והכל פוזר במהירות מסחררת. אין לי מקום גם לא לידה בקבר. נאמר לי בשעתו שניתוב אגרסיות לכיוון של יצירה יכול לרכך. כבר כתבתי על כך לא מזמן. אודי וחברות כותבים כאן על היות בתוך יצירה. ואני - משערת שהתכונה קיימת בי, אבל כמעט שום דבר בזמן האחרון (שנים) בכיוון הזה אינו בא לידי ביטוי. לא בבישול, למשל. לא במוסיקה, לא באמנות פלסטית או ציור, לא בכתיבה. לא בתנועה. לא עיצוב או אנימציה ועוד. אז אני אדם עצבני ומקובע. ופעם יכולתי להרים את עצמי לקפיצות בחבל. היום אין לי מוטיבציה גם לכך. סוריקטה אל תיגע בי

הי אודי והי כולם, מצטערת על הכתיבה הראשונית וגם התגובה. אני יודעת שאני נחשבת יצירתית. כל הרבה הרבה שנים וזה לא קורה. אין מה שמצית את התנועה, אלא רק מה שמכבה אותה. על כן הייאוש, או הקנאה או מה שלא יהיה. אותו דבר מול תחומים אחרים. 'את יכולה, את מוכשרת' אני שומעת. ו'עובדה שלא' אני עונה. כמעט ששים שנה לא הצליחו לשכנע... :-( עמכם הסליחה, סוריקטה

ראשית מסכימה עם אודי יש בך ייצירתיות רבה , אפילו לשרוד את החיים האלה דורש המון יצירתיות . סתם רעיון שנראה לי יכול להתאים ..תנסי קולאג כל סוג מכל חומר שיבוא לך . אני בעד נייר אם תירצי יותר הכוונה אני אשמח לתת לך .בקולג יש משהו בן הפרוק וההרכבה משהו שניתן לגזור על הקוים או לחתוך לקרעים קטנים . ניתן לייצר את הדפים או לקחת ממגזינים ניתן חשלב חומרים בדים נייר או כל דבר אחר ...טוב קצת נסחפתי אבל אני כאן אם תירצי יותר שלך אביב

סוריקטה הי, ראשית, אני מבקשת להתייחס לשאלה ששאלת אותי בהתייחסות לתגובותי לשירה ועוד כשאני מבטאת התכווצות ,בור ,בוקס בבטן.. בודאי שכשאני חווה,מרגישה וחושבת זה כתמיכה באחרים... בתחילה לא הבנתי למה כוונתך.. אולי עדיין לא ברור לי כל כך..? בדרך כלל כשאני קוראת את ההודעות ויש ביניהן קשות, כואבות,עצובות ועוד מהסוג הזה שגורמות לי להזדהות אולי מוחלטת (?) אני חווה מידית ובאופן ראשוני באופן פיזי.. כשקראתי את הודעתה הכואבת של שירה כנראה שהרגשתי מידית הזדהות מוחלטת איתה, אגב, אני מוצאת עצמי פעמים רבות בהזדהות מוחלטה/כמעט מוחלטת עם שירה .. אני גם מאוד מאוד אוהבת אותה..אולי מזדהה עם איזה חוסר אונים ..?? לא ברור לי.. גם עם רוני קורה לי משהו דומה.. לא יודעת להסביר בדיוק למה ועל מה... קראתי את הודעתך סוריקטה מתוקה.. כאב לי..מאוד.. והמילים ש'קפצו' לי מול העיניים הכי חזק היו אין ואתמול... 'אתמול' (מאז הלידה ואולי אפילו כעוברה) היה אולי -אין. מתחשק לי לבקש (כמובן את מחויבת לעצמך ) מתחשק לי לבקש ממך סוג של תרגיל: ' חמישה/שבעה דברים של עשייה שאולי את יכולה לראות גם כיצירתית שיש !! לך היום !! דברים שאולי את 'מחליקה' כזה.. מבקשת להאיר בפרוז'קטור אפילו דברים קטנטנים.. אולי תוכלי לאחוז בם כחבל ולהמשיך ולהוציא מהכוח אל הפועל... וכל כך אהבתי את מילותיו הטובות של אודי אלייך :' ממרחק של קילומטרים אפשר לראות את היצירתיות הענקית שקיימת בך !!!! שלך, במבי

הי אביב יקרה, מאחוריי אלפים רבים של שעות עבודה מורכבות במיוחד עם נייר. מעט נותר לי למזכרת. לפני עשרים שנה הכל פסק. בעצבות, וגם המון תודה על החשיבה והכיוון, סוריקטה

הי במבי יקרה, תודה על הכיוון ה - נו טוב - כל כך יצירתי שלך. היום עוד לא נגמר, אבל בינתיים באמת שאיני רואה שום אלמנט יצירתי במה שחלף עד כה. רובו עבר בהמתנות מייגעות במכון רנטגן. אמשיך לחשוב ולתת תשומת לב, סוריקטה

הנה יצאתי *היום* יצירתית בכותרת. מחר. סוריקטה

סוריקטה מתוקה, אהבתי ! מאוד :)) התחלה מדליקה !!! תמשיכי. :))

הייתי מוכנה לשחק בעץ בהמשכים. בעיקר הכותרות. פעם, מזמן, היינו קצת עושים את זה... תודה לך, במבי יקרה, סוריקטה