נסגר

שלום לקוראים, הבית שהיה של אמא נסגר. וככל שהיה קן קוקיה (או, נכון, יותר גם עורבים שחורים ושדים אחרים) רציתי להשאירו כגלעד. בפועל זה לא היה ריאלי. וגם לא נכון, כנראה. ולי, כך מרגישה, לא נותרה בלב (גישה בראש) חוויה מעברית טובה ומרככת בהקשר אליה. היצירה, עליה דיברתי, אמורה הייתה להיות כזאת. כלומר, אולי היו יכולים להיות בה רכיבים כאלה. כל מה שבתחום היצירה, למשל, נגדע לפני עשרים שנה. אז, אז ניסיתי להציל את מה שנותר משארית חיי, אז היא ויתרה עליי בענק ממש. לא הצלחתי להציל הרבה בדיעבד, והיצירתיות הולכת ונסגרת כעת אפילו עוד יותר. להרגשתי. זעקה לא נשמעת. רק מקשי מקלדת המחשב. השבוע כביכול נפתח, וממש לא מתאים לי. הגוף שלי, כנראה גם הוא מגיב בנוקשות קיצונית והגבלת תנועה. וזה כבר ממש מעיק. סוריקטה הזעופה

נסגר..ונפתח..מעגל. קשה לי להבהיר ולהסביר לך... חושבת שהיצירתיות תמיד ישנה בפנים/עמוק. לא תמיד היא באה לידי ביטוי חיצוני..או פנימי...מתקשה להסביר. אבל מאמינה שאת יכולה...והבית ההוא אולי טוב שנסגר..

הי מיכל, :-) ובכל זאת, הכותרת שבחרתי בהמשך המשחקיות (שזה נחמד מצד אחד) היא, אולי, סופר בריחה מתגובה רגשית אמיתית. כלומר, חיבור לרגשות שפחות קל איתם. אבל גם להסחות יש ת'תפקיד שלהן. בטח יש בעומק יצירתיות. מנסה לחשוב מה יוכל לתת דרור לביטוי שלהן באופן של תנופה, ולא שיבוש. ולא, לא העורב מקודם ;-) הנה נהייתי שוב לא רצינית. עליי הייתי אומרת שהריצה הזריזה ורבת הענפים אחרי האסוציאציות (מידי מידי) הייתה יכולה להיחשב סוג של התנגדות לטיפול וכדומה. למרות שכביכול לבו של הטיפול מהסוג המוכר לרובנו הוא עולם הקישורים. אבל גם זה במידה. אפילו תמונות של הבית ההוא אין לי (לא בעיניי ולא באמצעי צילום) כי דאגו להעלים בזריזות מטורפת את הווייתו ותכולתו, כמנסים להעלים עדויות לטרפת והרעש הסמוי שהיו שם. מהר מידי עבורי. יש גם תיאור בראש שככה יקרה גם אחרי שלא אהיה כאן. טיק טק מפנים ללא כל סנטימנטים. זו מחשבה שאני מכירה אצל הרבה אנשים מבוגרים. גם לי קשה מאד לראות את זה. בנאדם מת. תוך כמה ימים כל תכולת הבית שפוכה, מעורבבת ומנופצת בלב הרחוב ומשמישים את הקירות למשהו לא שייך ללא המשכיות. סוריקטה והחלקים החסרים שלא ישובו

סוריקטה הי, 'פתוח, סגור, פתוח - זה כל האדם'. כך, בשירו ,יהודה עמיחי '. אם אינני טועה, הלן קלר אמרה : 'כשדלת אחת נסגרת, דלת אחרת נפתחת'.. קראתי את הודעתך והמשפט שכתבת : 'זעקה לא נשמעת. רק מקשי מקלדת המחשב'. המשפט הזה מאוד יצירתי בעיני.. מתחשק לי לבקש ממך לקחת את המשפט הזה, 'ללוש' אותו.. וליצור ממנו שיר, סיפור, ציור.. משהו שיוצא מליבך, ראשך ואצבעותייך... שלך, במבי

במבי, תודה. אני ממש ממש לא שם לכתוב שיר, ללוש, לצייר. אפילו לא להתמקד במילים האלה דווקא. שיחלפו להן ודי. מצטערת... סוריקטה

את יודעת סוריקטה..להיות יצירתי ולהשאיר אחרייך יצירה זה סוג של גלעד :) שוב משחק מילים... לי היה מאוד קשה ..אני חושבת שספרתי שהייתי משמידה (סדרתית) את יצירותיי. לא יכולתי לסבול את הכתיבה היצירתית שלי. ובכלל לא חשבתי במונחים של "יצירה" יותר טמטום שיוצא ממני.. לא עוד!!! היום שומרת את כל מה שיוצא מהלב :) ונתתי למטפלת חלק נכבד. בהצלחה ביצירתיות! מסכימה עם במבי לגמריי יצירתית השורה שכתבת וגם הכותרת ;)

הי, רוב הדברים שעשיתי היו או מתכלים, או חולפים בזמן, או עדינים עדינים מנייר שאפשר למעוך בהינף תנועת יד קלה. וגם משתדלים מאד לא לתפוס נפח. כמוני. בראש יש תהליך מחיקה תמידי. זה נורא למדי. לילה טוב (כן, בוקר אני יודעת) ומיליון פעמים אמרתי את זה, וגם הקטע עם המקלדת ממוחזר מי יודע כמה פעמים. סוריקטה לא מבינה כרגע במרחבים מעבריים ולא באובייקטים מעבריים - אחד מהבאגים והנכויות, שמקשות מאד על פרידות ועל הרגש הזה שקוראים לו געגוע.