אביב יקרה,כולם ואודי ...............

אביב כמה קשה....הרבה כוחות. וחיבוק מתאים. העוצמות והכאב שאתן כואבות על ההורים...וואו... מפחדת לכתוב מה אצלי.. :( פעם קצת כתבתי שאני לא אוהבת אותם...נורא. ואתן נשמע כל כך מרחמות עליהם, אוהבות והם יחסרו לכן.... אוףףףף..למה אודי? למה אני כזו??? בזמנו המטפלת אמרה "הם הרוויחו את זה ביושר" משהו כזה...ושכתוב לכבד את ההורים .לא לאהוב... :( מה יש לי??? מרגישה רעה וכפויית טובה כלפיהם... למרות שכל יום מדברת ושואלת לשלומם, מבקרת וגם הנכדים. כלפי חוץ לא מראה את זה. ומטפלת ועוזרת כשצריך....אוףףףף אתן יכולות להסביר את האהבה שלכן והדאגה הזו אחרי כל השנים??? ואודי, למה אני ככה מרגישה??? אחרת...

לא בטוח שהייתי 'ילדה רעה'. למעשה הקרבתי את שנותיי הצעירות, השנים בהם אדם אמור לצמוח, ללמוד, להקים משפחה, הקרבתי את השנים למען אמא. טיפלתי בה כסיעודית, כשהיא עוד לא הייתה כזאת. המסירות המטורפת נבעה מתוך תחושת אשמה (תפיסה ילדית) שמחלת הנפש שלה נגרמה בגללי ואני מנסה לרפא. מן הסתם, ללא שום סיכוי להצליח. זה גם היה התנאי לאהבה שלה, אם אפשר לקרוא לזה כך. התנאי לכך שתראה אותי. והיא, כאמור, גם הרעילה, ולא רק במובן המטפורי וסיכנה את החיים שלי. כשניסיתי לבחור בשפיות ולנסות להציל את מה שנותר מהחיים שלי (לא הצלחתי בדיעבד הרבה) היא ויתרה עליי בכל דרגה אפשרית. עשרים שנים שלא רצתה לראות אותי. ניסיתי גם את זה במינונים מינימליים. אז אם תרצי בשנים האחרונות הייתי חרא זבל טינופת של ילדה (וגם קודם נתפסתי כזאת). אני באמת תוהה לו הייתי נשארת צמודה אליה (ממילא לא התקדמתי משהו בחיים) ובמקביל גם החבר שלה היה ממשיך ל אתם-יודעים-מה, הייתי נחשבת ילדה טובה. כאילו שהתפקיד שלי בחיים היה לשמור עליה באופן בלעדי וחלילה לא לפנות מקום לשום אדם אחר. אילו זה מה שהיה קורה היום לא היה לי ת'כלס בית ומהנפש לא היה נשאר. אתם יודעים, עכשיו ערב. אין מישהו שיאמר לי לילה טוב. גם לא היה / הייתה. מה שמפריד בין היום ללילה, ואני חושבת שלכן אין שום סיכוי שאני מצליחה להירדם בכוחות עצמי, או להחזיק לילה. ומישהו ברא את התרופות שבאיזה שלב אמורות להפיל את הראש שיהיה שקט מהכאב. לפעמים זה עובד. עצוב ברמות שאין לתאר. הפרידה שלי ממנה, דווקא משום שהייתה כל כך פסיכוטית ומערכת היחסים הייתה כל כך מעוותת כואבת באופן בלתי רגיל. אולי כי אני מנסה להיאחז בשרידים של מה שהיה בקושי. ועכשיו גם הפנטזיה מתה. הנה הזדמנות לומר שאין מילים לתאר את עומק הכאב. ועם זה אני אמורה ללכת לישון וגם לקום בבוקר. סוריקטה

יש לי הזדמנות לכתוב את זה, אז לקח לי המון שנים להצליח להוציא מילים מולה, מול אמא, בחלומות. סוג של עימות עם האמא הפנימית. בפנטזיה אולי היו רגעים שחשבתי שתתבוסס לה בדמה. במציאות, בסוף, החזקתי לה את היד וליטפתי לה את הראש וחמלה והייתי מוכנה לאותה הקרבה של פעם. רק להיות ילדה שלה. ילדה של אמא. לעזאזל גם אני הייתי בת שלה. גם אני הייתי. ואף אחד, אף לא אחד באו לנחם אותי. לא אותי. אנשים לא אמרו מילה, כאילו אסור לדבר איתי על זה. גם אני הייתי בת שלה... מצטערת, סוריקטה

זה מורכב לפני שהתחלתי טיפול זה היה כל שבוע ביקור אני גרה בקצה השני של המדינה וכל יום טלפון אחר כך היה ריחוק הרבה שנים , לא מתקשרת לא הולכת יכלו להיות תקופות שהתקשרתי פעם בשבועיים ונסעתי אליה פעם בחודש,פשוט לשמור על עצמי כי הייתי חוזרת מרוסקת כל מה שהבאתי לא טוב כל מה שעשיתי חטפתי צעקות תמיד נמדדתי בעיניים ...כמה עליתי ....ביקורת בלי סוף אבל כשאמא הייתה צריכה משהו או במצוקה תמיד הייתי שם אני אוהבת את אמא שלי , אני גם פגועה ממנה הייתה תקופה שגם הרשתי לעצמי להרגיש את הכעס מולה . והיום אני פשוט במקום חומל אמא שלי כבר באמת זקנה ... לפני שבע שנים כשפתחתי בפנייה את הפגיעה אמא שלי כבר התקרבה לתשעים . שנים אני עובדת בטיפול על הרגע הזה שיגיע , היו ימים שאסור היה להזכיר את עצם המוות הקרוב, כי פשוט נעלמתי. הקושי הוא לא מהמקום הבוגר שאני נמצאת בו , הקושי הוא מהחלקים הפגועים הילדיים , שם קשה לקבל את עצם המחשבה על העלמות שלה , כל זמן שהיא נוכחת בעולם יש סיכוי לתיקון . יש סיכוי שאמא תהייה שם עבורי , שתראה אותי ....מן פנטזיה פנימית ... . בחלק הבוגר יש המון קונפליקטים בגלל הידע הרב שלי בתחום הזקנה אני הופכת להיות בן בת למטפלת זה לא פשוט לי ויחד עם זאת המחשבה שאמא שלי לא תקבל את הטיפול הטוב ביותר הורגת אותי מבפנים.. שוב המקום הזה שאם אני יהיה בת טובה דיה אמא תראה אותי יהיה תיקון ...היא לא רואה אף פעם וכלום מימה שאני עושה לא טוב מה שמשחזר שוב ושוב את היותה נוכחת נעדרת בחיי ... אז זה מקום כזה מאוד מורכב בן אהבה של ילד להורה שלו לבן מערכת יחסים לא בריאה ופנטזיה של תיקון הבנה בהגיון שאמא שלי נפגעה בעצמה והחיים היו לא פשוטים לה והיא עשתה כמיטב יכולתה ושהיא אוהבת אותי בדרכה . ברגש יש את רצון מאוד גדול להיות פעם אחת הבת שהיא אוהבת , הבת שהיא מעריכה , הבת הרצוייה .. ולא הבת שהיא לא סובלת כמו שהיא פעם אמרה לי ... . אז אני שם בן ההגיון , הכאב , הפגיעות , הכעס , החמלה והצער ...והרצון שהיא תראה אותי שאני קיימת ... אביב

עצוב וכל כך מבינה מעניין כתבתי למיכל ארוכות וזה לא עלה תוך הכתיבה עלה בי הכאב ואני מוצאת את עצמי נאחזת במילותייך כל כך מוכרת הפנטזיה אתך בקושי ובכאב אביב

סוריקטה זה בהחלט קשה, עצוב וכואב הלב.... אודי, זה ברור לך שזה מסובך..כלומר בהתחלה בילדות הערצתי את אבי, אהבתי את שניהם .. זה הגיע כשהבנתי בגיל הבגרות . כעס אחר כך רצון לצאת מהבית, התחתנתי ולגור רחוק למרות רצונם שאגור הכי קרוב שאפשר....וטיפול שנים... והיום קרבה לעיתים רחוקות הרגשתי... כשקורה משהו כמו אשפוז בבית חולים, כשיש חוסר אונים שלהם.....אז אולי כשיהיה קשה ...אולי משהו ישתנה...אבל שלא יהיה מאוחר מידיי....