שניהם יחד נהיו חולים.........

שניהם. הוריי. חולים. לא יודעת מה מרגישה. לא אכפת לי ממש.(בת נוראית, יודעת) ככה זה היום, אפשר להגיע לגילאים מבוגרים מאוד..ולנוע בין מחלות...לא כייף. וסביבם. אחותי כרגיל. אני מתעניינת ..אבל עם גב תפוס- תרוץ לא להגיע אולי... בעייתי שניהם יחד..בי"ח , רופאים..בדיקות. איכ. להיות זקן זה נורא. אני מעדיפה למות מוקדם יותר...לא להזדקק לאיש...אוףףףףף. לעזור,שם זה יהיה אולי רק בשביל אחותי...גם לא בטוח..זה מוזר שההרגשה שלי שונה משל אחרים...למה לא לרחם? לעזור? להתקרב??? לא בא לי...וזה עושה אותי...רעה, נוראית..ומחשבות..אוף אולי החולה, חולה, חולה כבר מעצבן יותר מלרחם...אוףףףף..כמו זאבים,זאבים...אבל היא באמת חולה בבי"ח. אוףף

לא פשוט , קשה ...מי כמוני יודעת ,😊 תהיי שם כמה ומה שאת יכולה טתקבלי את זה את לא רעה את שומרת עלייך. אתך אביב

הי מיכל, בוקר, דיברת באומץ. אני לא בהכרח מסכימה עם האמירה שלהיות זקן (ומה עונה להגדרה 'זקן'...) זה נורא באופן גורף. על אף שאני יכולה להבין. המחזות בבתי חולים סיעודיים, למשל, כאלה של התחנה האחרונה בחיים, לרוב לא מרנינים במיוחד. ולעתים מוצאים בהם חלקים מרתיעים. עם זאת, יש אנשים בגיל השלישי שאפשר מאד להתפעל מהם (מהחלקים שהם מראים כלפי חוץ). אבא שלי, למשל, (זקן ונכה. נכה הרבה שנים) הוא אדם שלצערי בז לתלות, ולכן החליט לסיים את חייו בשלב שבו הבין שהוא הופך להיות תלותי במידה שאינו מסוגל לשאת, רק ש(אולי)הוא לא לקח בחשבון את האפשרות שלא יצליח לו... נזכיר את הראייה הטוטאלית... אנחנו חושבים שהוא לא באמת רצה למות, אלא שהניסיון האובדני הכושל שלו נתן לקול ש*כן* מוכן להיות תלוי להישמע. ספציפית הוא סוג של זכה משום שהוא מטופל בבית נפרד ורחב שמושכר עבורו, ויש מי שתורם לו כלכלית. הוא מרבה להתלונן בעיקר ואולי רק בפניי - אבל וואלה כמה יש לו סך הכל. הוא גם צלול ומבריק אינטלקטואלית ואינטליגנטית במוח, למרות שרגשית הוא יכול להיות סתום לפעמים. איננו יודעים אף פעם, כך נראה לי, אם יש רגע שבו קשיש מוגבל וחולה נהנה ולו במעט. אפילו מטיפת אוכל וחמלה שמוגשת לו. נדמה לי שאביב בזמנו תיארה רגעים כאלה מול אדם שטיפלה בו וזה היה מרגש מאד. בנוסף - כנראה שכל לכל אחת מהאחיות - את ואחותך - יש תפקיד משלה מול ההורים. האם את מקנאה באחותך? האם את (או/גם) מברכת על כך שנחסך ממך תפקיד שהוא סך הכל די איום עבורך? לעתים הקשר בין האחים עומד למבחן סביב רגעי מתח. לא פשוט. אולי תנסי לקבוע פגישה עם המטפלת ולחשוב איפה לשים את עצמך בזמנים אלו? מחזקת את ידייך, סוריקטה

תודה יקרות, הקטע של קנאה באחותי/לתת לה לטפל שמתאים לי..נכון חלקית. כלומר יש רגעים כאלו..כמובן שעלו בטיפול וגם היא אמרה קנאה..לא ממש. הקרבה של אחותי לאמי לא הכי בריאה...אין לי כח לפרט. קשה לי המרחק וקשה לי הקרבה..מה עושים???? ובקשר לזקנה ברור שיש גם טובה ויפה. אבל זקנה סיעודית זה זוועה לדעתי. ומבינה את אביך סוריקטה....קשה לחיות ככה..לא משנה כמה כסף ורווחה יש לך. ובאשר למטפלת..לא היה שום קשר כבר 5 חודשים...וכנראה גם לא יהיה. .. לא כרגע. תודה לכן. קשה לי בעיקר עם ה"לא אכפת לי מהם" עם הגישה שלי הנוראית...ייסורי מצפון. אבל גם להיות שם זה קשה..לשמוע ביקורות ורק שאחותי "מסכנה" קשה לה וכמה שהיא עוזרת ובסדר ורק אני לא..גם אם אעזור. ...סיפור חיי. :( לא מתחשק לי שיהדפו אותי...ויבקרו..מסובך. תודה אביב על ההבנה.

הי יקירתי, בוודאי שאני מבינה את אבא שלי. אני הבת שלו, ויש בי חלקים דומים לו. בשונה ממנו, אני עברתי טיפול נפשי. ועדיין - בעיניי, הוא עצמאי באופן די נאה. אוכל בכוחות עצמו. שירותים בכוחות עצמו, ולמרות ששנים משותק ברגליים הוא מצליח להתקדם עם הליכון בכוחות עצמו (שזה נדיר, וצריך להיות עיקש וחכם כמותו). הוא גם עובד על המחשב מצוין. באיטיות, כי גם הידיים פגועות, אבל עובד. בשלב זה אנחנו לא במצב של חיתולים והאכלות באנשור דרך צינורית וגוף שמוט שמישהו אחר מנייד. ויש תקשורת שיחתית מלאה לחלוטין. מכאן דבריי. הארכת חיים בכוח - נראה שזה לא יהיה הכיוון בעתיד, וזו גם בקשתו, שנראה שנכבד. מבינה אותך. לגבייך - אין לנו תמונה שלמה ואינך חייבת לפרט, כמובן. מאמינה שאת בסדר. ימים טובים ורגועים לנו, סוריקטה

ברור שאם הוא מתפקד התמונה שונה לגמריי....אבל אבא שלי בדרך ללא לתפקד לבד וגם אימי! וביטוח לאומי. אוףףףף לא צריכה להסביר לך...בצורה כזו ממש אין חשק להגיע לגיל מופלג. ברור שלא חולים ומתפקדים זה מעולה! אפשרי להנות מהדברים הקטנים אפילו.